תַּלְמִיד חָכָם אֶחָד, הָיוּ עָלָיו שְׁמוּעוֹת רָעוֹת (שֶׁהָיָה חָשׁוּד בִּדְבַר עֲבֵרָה). אָמַר רַב יְהוּדָה: כֵּיצַד נַעֲשֶׂה? אִם נְנַדֶּה אוֹתוֹ - צְרִיכִים אוֹתוֹ חֲכָמִים, שֶׁהָיָה גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, וְאִם לֹא נְנַדֶּה אוֹתוֹ - יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם.
אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה לְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה: הַאִם שָׁמַעְתָּ דָּבָר בְּעִנְיָן זֶה? אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר ר' יוֹחָנָן: מָה פֵּרוּשׁ הַכָּתוּב: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (מַלְאָכִי ב, ז), לְלַמְּדֵנוּ: אִם דּוֹמֶה הָרַב לְמַלְאַךְ ה' - יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו, וְאִם לָאו, שֶׁאֵינֶנּוּ טָהוֹר וְכָשֵׁר - אַל יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיו, וַאֲפִלּוּ הוּא גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, אֵין לִלְמֹד מִמֶּנּוּ!
וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, נִדָּה אוֹתוֹ רַב יְהוּדָה לְאוֹתוֹ תַּלְמִיד. לְאַחַר זְמַן נֶחֱלַשׁ רַב יְהוּדָה, וְעָמַד לָמוּת. בָּאוּ חֲכָמִים לִשְׁאֹל לִשְׁלוֹמוֹ, וּבָא הוּא, הַמְנֻדֶּה, גַּם כֵּן אִתָּם. כַּאֲשֶׁר רָאָה אוֹתוֹ רַב יְהוּדָה, חִיֵּךְ. אָמַר לוֹ הַמְנֻדֶּה: לֹא דַּיְּךָ, שֶׁנִּידִית אֶת הָאִישׁ הַהוּא (אוֹתִי), אֶלָּא אַתָּה גַּם צוֹחֵק עָלַי?! אָמַר לוֹ רַב יְהוּדָה: לֹא עָלֶיךָ אֲנִי צוֹחֵק, אֶלָּא שֶׁכַּאֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ לְעוֹלָם הַהוּא, שָׂמֵחַ אֲנִי, שֶׁאֲפִילּוּ לְאָדָם גָּדוֹל כָּמוֹךָ לֹא הֶחֱנַפְתִּי לוֹ, וְנָהַגְתִּי בּוֹ כַּדִּין.
כַּאֲשֶׁר נָחָה נַפְשׁוֹ (נִפְטַר) שֶׁל רַב יְהוּדָה, בָּא הַמְנֻדֶּה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר לָהֶם, לַחֲכָמִים: הַתִּירוּ לִי אֶת הַנִּדּוּי! אָמְרוּ לוֹ הַחֲכָמִים: אָדָם חָשׁוּב כְּרַב יְהוּדָה אֵין כָּאן, שֶׁיּוּכַל לְהַתִּיר לְךָ, אֶלָּא לֵךְ אֶל ר' יְהוּדָה נְשִׂיאָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁיַּתִּיר לְךָ! הָלַךְ לְפָנָיו, וְאָמַר לוֹ ר' יְהוּדָה נְשִׂיאָה לר' אַמִּי: צֵא וְעַיֵּן בְּדִינוֹ. אִם צָרִיךְ לְהַתִּיר לוֹ - הַתֵּר לוֹ בִּשְׁלִיחוּתִי!
עִיֵּן ר' אַמִּי בְּדִינוֹ, וְחָשַׁב לְהַתִּיר לוֹ. עָמַד ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר: וּמָה שִׁפְחָה שֶׁל בֵּית רַבִּי, שֶׁנִּדְּתָה אָדָם פַּעַם, לֹא נָהֲגוּ חֲכָמִים קַלּוּת רֹאשׁ בְּנִדּוּיָהּ לְהַתִּירוֹ עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, יְהוּדָה חֲבֵרֵנוּ -עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְחַשֵּׁב בִּדְבָרָיו, וְאַל לָנוּ לְהַתִּיר אֶת הַנִּדּוּי!
אָמַר ר' זֵירָא: מָה קָרָה זֶה לְפָנֵינוּ ,שֶׁבָּא עַכְשָׁו זָקֵן זֶה, ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, לְבֵית הַמִּדְרָשׁ? שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים לֹא בָּא, וּבְדִיּוּק הַיּוֹם נִזְדַּמֵּן בִּשְׁעַת דִּיּוּן זֶה. לְמַד מִכָּאן, שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַתִּיר לוֹ, שֶׁצֵּרוּף מְאֹרָעוֹת זֶה - לֹא מִקְרֶה הוּא, אֶלָּא יֵשׁ לִרְאוֹתוֹ כְּהוֹרָאַת דְּבָרִים מִשָּׁמַיִם, שֶׁנִּזְדַּמֵּן שֶׁבְּדִיּוּק בְּיוֹם זֶה יָבֹא אוֹתוֹ חָכָם וְיַבִּיעַ דַּעְתּוֹ זוֹ! לֹא הִתִּיר לוֹ. יָצָא הַמְנֻדֶּה, כְּשֶׁהוּא בּוֹכֶה וְהוֹלֵךְ.
בָּאָה צִרְעָה, וְעָקְצָה אוֹתוֹ בְּאַמָּתוֹ, וּמֵת. כֵּיוָן שֶׁהָיָה תַּלְמִיד חָכָם גָּדוֹל, הִכְנִיסוּהוּ לְקָבְרוֹ בִּמְעָרָה, שֶׁבָּהּ קוֹבְרִים אֶת הַחֲסִידִים, וְלֹא קִבְּלוּהוּ, שֶׁעָמַד נָחָשׁ בְּפֶתַח הַמְּעָרָה, וְלֹא נָתַן לְהַכְנִיסוֹ. הִכְנִיסוּ אוֹתוֹ לִמְעָרָה שֶׁל דַּיָּנִים, וְשָׁם קִבְּלוּהוּ.
וְשׁוֹאֲלִים: מָה טַעַם קִבְּלוּ אוֹתוֹ בְּמָקוֹם זֶה? וּמְשִׁיבִים: שֶׁאַף שֶׁחָטָא, מִכָּל מָקוֹם, שֶׁעָשָׂה כְּדַעַת ר' אִילְעַאי. שֶׁכֵּן שָׁנִינוּ בַּבָּרַיְתָא - ר' אִילְעַאי אוֹמֵר: אִם רוֹאֶה אָדָם, שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשְׁתַּלֵּט עָלָיו - יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ, וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים, וְיִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, כְּמִנְהָגָם שֶׁל אֲבֵלִים, שֶׁמָּא יַשְׁפִּיעַ עָלָיו הַדָּבָר וְלֹא יַעֲבֹר, וְאִם לֹא הוֹעִיל - יַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וּלְפָחוֹת אַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. וְכֵיוָן שֶׁאוֹתוֹ אָדָם, אַף שֶׁעָבַר עֲבֵרָה, עָשָׂה זֹאת בְּצִנְעָה, בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יִהְיֶה חִלּוּל הַשֵּׁם בְּגָלוּי, רָאוּי הָיָה לִקְבוּרָה מְכֻבֶּדֶת.
בבל מועד קטן עפ"י שטיינזלץ
מי היה רב יהודה, שנידה את אותו תלמיד חכם, זה שהיו עליו שמועות? אם אחרי מותו של רב יהודה נשלח אותו מנודה לארץ ישראל, אל ר' יהודה נשיאה (נכדו של ר' יהודה הנשיא), הרי שמדובר ברב יהודה אחר, אחד שחי בבבל. יש לנו אחד כזה, ושמו המלא הוא רב יהודה בר יחזקאל, מייסד ישיבת פומבדיתא. מחד, הוא היה ידוע בחיבתו לארץ ישראל, ומאידך – אסר על תלמידיו לעלות אליה. עוד התאפיין רב יהודה בתקיפותו.
שלושת החכמים הנוספים הנזכרים בסיפור הם אמוראים ארץ ישראליים. ר' זירא, שהיה תלמידו של רב יהודה בבבל, עלה לארץ ישראל למרות התנגדותו של רב יהודה.
מעניין שהדמות המרכזית בסיפור, התלמיד החכם, שהיו עליו שמועות רעות, אינו נזכר בשמו. מה היה חטאו? על פי הסיפא של הסיפור, נראה שחטא בקשר לא הגון עם אישה שלא היתה אשתו. המשנה המוזכרת בדבר חובתו של אדם, שיצרו מתגבר עליו, ללכת לעיר זרה וללבוש שחורים, ואם עדיין שולט בו היצר – יעשה מעשהו בצנעה, משנה זו מוזכרת בימינו בהקשר של אברכים המבקרים אצל נערות ליווי. האם זה הסיפור שלנו? אין לדעת...
הדילמה מולה עמד רב יהודה היתה אם לנדות את התלמיד, או לוותר, שכן הוא היה ידוע בחוכמתו הרבה, ויתכן שיהיו נזקקים לה. רבה בר בר חנה, אמוראי בבלי נוסף, טען בזכות הנידוי בשם ר' יוחנן, מאמוראי ארץ ישראל, שאמר כי יכולים אנו להסתייע בעצת חכם רק אם הוא איש טהור וכשר, שאם חטא – אין לפנות אליו בעצת חכם. וכך מנדה רב יהודה את האיש.
מי יכול להתיר נידוי, אם לא המנדה בעצמו? רק מי שגדולתו בתורה עולה על זו של המנדה. רב יהודה על ערש דווי, ובין המבקרים אותו מופיע גם המנודה, בתקווה שרב יהודה יתרכך ויתיר את הנידוי בטרם יעצום את עיניו; אך רב יהודה מפגין את תקיפותו הידועה גם בשעתו האחרונה, והוא מתגאה בפני האיש המסכן, שלמרות היותו חכם בתורה, לא עשה לו הנחה...
אחרי מותו של רב יהודה בא האיש אל בית המדרש, וביקש מהחכמים, שיתירו את הנידוי שלו. הם אומרים לו, שאין בסביבה אדם גדול כרב יהודה, וכי הפתרון היחידי לבעיה הוא שהאיש ילך אל ר' יהודה נשיאה בארץ ישראל. הוא יוכל להתיר את הנידוי.
גם חכמי ארץ ישראל ממהרים להעביר את תפוח האדמה הלוהט הזה מאחד לרעהו, ולבסוף הם מעדיפים להשאיר את המצב כפי שהיה, למגינת לבו של האיש, העוזב אותם בפחי נפש.
ואם חשבו חכמי ארץ ישראל, שהם נפטרו מהבעיה, מי שנפטר הוא האיש המנודה, ועוד בארץ ישראל!
כיצד קוברים אדם, שנודה מהקהילה? ומה עושים במקרה שלכל ידוע כי האיש היה מלומד גדול בתורה? כאן משתלב מוטיב מוכר נוסף מאגדות חז"ל – הנחש המגן על פתח מערת הקבורה – ואותו נחש מונע מחכמי הגליל לקבור את האיש במערת קבורה של חסידים, מערה מכובדת במיוחד, והם נאלצים לקבור את המסכן במערה של דיינים – סוג ב', ככל הנראה...
למות בסטטוס של מנודה – זה עניין משפיל במיוחד. כשאיש מנודה מת, אין מספידים אותו ולא מלווים את מיטתו. בית הדין של אותה העיר אף שולח אבן לשים על ארונו, כביכול לבצע בו סקילה.
המנודה של סיפורנו זוכה לקבורה קצת יותר מכובדת, להיקבר במערה של דיינים. חז"ל מסבירים את הדבר בכך, שלמרות שחטא, עשה את הדבר בצנעה, ורק לרוע מזלו נודע הדבר. העובדה שהאיש לא נקבר כמנודה היא, אולי, דרכם של חז"ל לומר דבר ביקורת על רב יהודה, שלא התיר את הנידוי אפילו לפני מותו שלו, ולמרבה התימהון הוא עוד חייך בפניו של התלמיד האומלל.