"וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטַּל, וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ" (שְׁמוֹת טז, יד). הֲרֵי שֶׁהַטַּל הָיָה מְכַסֶּה אֶת הַמָּן, וְנֶאֱמַר: "וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה, יֵרֵד הַמָּן עָלָיו" (בַּמִּדְבָּר יא, ט), שֶׁהַמָּן הָיָה מֵעַל הַטַּל, וְכֵיצַד מְיַשְּׁבִים אֶת הַכְּתוּבִים? אָמַר ר' יוֹסֵי בְּר' חֲנִינָא: כָּךְ הָיָה: טַל מִלְמַעְלָה, וְטַל מִלְּמַטָּה, וְהַמָּן בְּאֶמְצַע, וְדוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁמֻּנָּח בְּקוּפְסָא שֶׁל טַל.
נֶאֱמַר בּוֹ "דַּק מְחֻסְפָּס" (שֵׁמוֹת טז, יָד). אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מְחֻסְפָּס הוּא דָּבָר שֶׁנִּמּוֹחַ ("מֹחַ") עַל פִּסַּת ("פַּס") הַיָּד, שֶׁהָיָה רַךְ מְאֹד, וְהָיָה נָמֵס מִיָּד בְּהַגִּיעוֹ לְכַף הַיָּד. ר' יוֹחָנָן אָמַר: דָּבָר שֶׁנִּבְלָע בְּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים כְּמִנְיַן "מְחֻסְפָּס"...
שָׁנוּ חֲכָמִים: נֶאֱמַר: "וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל, וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ, לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ" (תְּהִלִּים עח, כד-כה), וּפֵרְשׁוּהוּ: לֶחֶם שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִין אוֹתוֹ. אֵלּוּ דִּבְרֵי ר' עֲקִיבָא. וּכְשֶׁנֶּאֶמְרוּ דְּבָרִים אֵלֶּה לִפְנֵי ר' יִשְׁמָעֵאל, אָמַר לָהֶם: צְאוּ, וְאָמְרוּ לוֹ לַעֲקִיבָא: עֲקִיבָא, טָעִיתָ! וְכִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִין לֶחֶם? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר בְּמֹשֶׁה שֶׁעָלָה לַמָּרוֹם: "לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי, וּמַיִם לָא שָׁתִיתִי" (דְּבָרִים ט, ט), וּמָה אָדָם הָעוֹלֶה לַמָּרוֹם אֵינוֹ זָקוּק לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, מַלְאָכִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אֶלָּא "אַבִּירִים" יֵשׁ לְפָרְשׁוֹ: לֶחֶם שֶׁנִּבְלָע בְּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים, שֶׁאֵין בּוֹ כָּל פְּסֹלֶת.
וְשׁוֹאֲלִים: אִם כֵּן, אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם אֶת מַאֲמָר הַכָּתוּב: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ, וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ, וְחָפְרַתְּ בָּהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (דְּבָרִים כג, יד), וְכֵן מֶה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְיָצָאת שָׁמָּה חוּץ" (דְּבָרִים כג, יג), שֶׁמִּכָּאן אֶפְשָׁר לִלְמֹד שֶׁהָיְתָה פְּסֹלֶת בְּמֵעֵיהֶם, שֶׁהָיוּ צְרִיכִים לָצֵאת לְצָרְכֵיהֶם. אֶלָּא דָּבָר זֶה לֹא הָיָה מִן הַמָּן, כִּי אִם מֵאוֹתָם דְּבָרִים שֶׁתַּגָּרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹכְרִין אוֹתָן לָהֶם לַאֲכִילָה, וּמֵהֶם הָיְתָה פְּסֹלֶת.
ר' אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא אוֹמֵר: אַף דְּבָרִים שֶׁתַּגָּרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹכְרִין לָהֶן — מָן מְפִיגָן, שֶׁהָיָה מֵמֵס אוֹתָם, וְגוֹרֵם שֶׁיִּתְעַכֵּל הַכֹּל בִּשְׁלֵמוּת. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ" — לְאַחַר שֶׁסָּרְחוּ (שֶׁחָטְאוּ), וְשׁוּב לֹא הָיָה הַמָּן מוֹעִיל עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי אָמַרְתִּי מִתְּחִלָּה, שֶׁיִּהְיוּ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לִיצִיאַת בְּנֵי מֵעַיִם, עַכְשָׁו אֲנִי מַטְרִיחַ אוֹתָם שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת לָצֵאת אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לְצָרְכֵיהֶם.
וּמִנַּיִן לָנוּ שֶׁמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת הָיָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים" (בַּמִּדְבָּר לג, מט), וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: אֲנִי עַצְמִי רָאִיתִי מָקוֹם זֶה, וְהָיָה אָרְכּוֹ שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת. כְּשֶׁנִּפְנִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לְצָרְכֵיהֶם, אֵין נִפְנִין לֹא לִפְנֵיהֶן בְּכִוּוּן הֲלִיכָתָם, וְלֹא לְצִדְדֵיהֶן, אֶלָּא לַאֲחוֹרֵיהֶן, אַחֲרֵי הַמַּחֲנֶה, בְּמָקוֹם שֶׁעָבְרוּ בּוֹ כְּבָר. וְלָכֵן הָיוּ כֻּלָּם צְרִיכִים לָלֶכֶת מֶרְחָק זֶה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.
בבלי יומא עפ"י שטיינזלץ
המן הוא מזון אגדי, ואפשר לייחס לו תכונות אגדיות. התורה מזכירה כמה מהן: הכמות שירדה בכל יום הספיקה למאכל בני ישראל ליום אחד; אי אפשר היה לאגור ליום המחרת, כי המן היה מתקלקל, ועל בני ישראל היה לבטוח באל, שיוריד מן גם למחרת; ביום השישי ירדה כמות כפולה, וניתן היה לאגור עבור יום השבת, בו לא ירד מן.
חז"ל מוסיפים על תכונות אלה. במקום אחר בתלמוד מספרים חז"ל, שכל אדם טעם בו, במן, את הטעם האהוב עליו. כאן, במדרש זה ממסכת יומא, נידונות עוד כמה סוגיות הקשורות במן.
שני פסוקים בתורה סותרים, לכאורה זה את זה. האם המן ירד על הטל, או שמא הטל כיסה את המן? ר' יוסי פותר את הבעיה כך: 'טַל מִלְמַעְלָה, וְטַל מִלְּמַטָּה, וְהַמָּן בְּאֶמְצַע, וְדוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁמֻּנָּח בְּקוּפְסָא שֶׁל טַל'. אמירתו זו של ר' יוסי בוודאי היתה מוכרת למשורר נתן אלתרמן, שכתב בשיר העמק: 'טל מלמטה, ולבנה מעל'. על הטל נאמר רק, שגם לו מייחסים חז"ל תכונות אגדיות, כמו היכולת להקים מתים לתחיה.
התכונה "דַּק מְחֻסְפָּס", המוזכרת בתורה, מבקשת פירוש. האם תהינו אי פעם, מה מקור השורש 'חספס', שורש מרובע, בהחלט לא שגרתי? ריש לקיש, בחשיבתו המאד מקורית, מפרק את 'מְחֻסְפָּס' לשתי מילים – 'מח' ו'פס'. ה'מח' קשור אסוציאטיבית ל'נימוח' , תכונתו של המן הרך והמתמוסס בקלות, לדעתו של ריש לקיש. ה'פס' היא פס היד, שבמגע עמה נימוח המן. זהו, כמובן, דרש, שאינו הולך בנתיבי הבלשנות.
ר' יוחנן מוצא את המשמעות של 'מְחֻסְפָּס' באמצעות טכניקת הגימטריה. ערכה הגימטרי של המילה הוא 248, בדיוק רמ"ח, כמו רמ"ח האיברים ל גוף האדם. משמע – המן המופלא נטמע בכל איברי הגוף לאחר שהוא נאכל, ומכאן גם, שאין בו כל פסולת.
המן קרוי במזמור תהלים ע"ח גם דגן שמים וגם לחם אבירים. מיהם האבירים? ר' עקיבא סבור, כי מדובר במזון המלאכים. ר' ישמעאל מתווכח עמו, ומביא טענה, שהמלאכים אינם נזקקים למזון כלל. עובדה – כשמשה עלה לשמים לקבל את התורה, לא אכל, בהשפעת התנאים בשמים, ארבעים יום וארבעים לילה, ואם משה כך, הרי שהמלאכים... ר' ישמעאל הולך בכיוון אחר: 'אבירים' = 'איברים', אותם רמ"ח איברים שכבר הזכרנו.
אבל אם לא היתה בו, במן, כל פסולת, כיצד זה אנו מוצאים בתורה 'הלכות קַקִי'? חז"ל פוטרים את הסתירה הזאת באמירה, שהפרשות המעיים של בני ישראל במדבר לא באו להם מהמן, אלא ממה שהם אכלו מידי ה'גַּזְלֶנִים', אותם רוכלים גויים, שליוו את מסע בני ישראל ומכרו להם שווארמות בפיתה!
ר' אלעזר בן פרטא אינו מקבל את ההסבר הזה, ומציע אפשרות אחרת. בתחילה הֵזִין ה' את בני ישראל במן מובחר, נקי מכל פסולת, אך לאחר שחטאו, הוריד את הרמה לסוג ב', ומכאן ואילך היו צריכים בני ישראל להתפנות לצרכיהם מחוץ למחנה.
דיון מלומד נוסף מתקיים לגבי המרחק שבני ישראל היו צריכים להתרחק מהמחנה לצורך הִתְפַּנּות. מישהו מבין החכמים הציע שלוש פרסאות, אם כי מידה זו לא הוזכרה במפורש בתורה. מופיע שם רק תאור חנייתם של בני ישראל "מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים". Google maps אינו מזהה את המקומות האלה לא כישובים ולא כשרותים ציבוריים. אבל רבה בר בר חנה, המינכהאוזן התלמודי, מודיע שהוא היה שם בכבודו ובעצמו ומדד את המרחק!