רַבָּן גַּמְלִיאֵל אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לְהָקֵל, כְּנֶגֶד דַּעַת רֹב הַחֲכָמִים: ... מַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר (מִינֵי בְּשָׂמִים) עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים בּוֹעֲרוֹת כְּדֵי לְבַשֵּׂם אֶת הַבַּיִת בְּיוֹם טוֹב.
אָמַר רַב אַסִּי: מַחֲלֹקֶת זוֹ בְּמֻגְמָר הִיא כַּאֲשֶׁר הוּא מַנִּיחוֹ לְגַמֵּר, כְּלוֹמַר: לְבַשֵּׂם בְּגָדִים עַל יְדֵי הַבְּשָׂמִים הַלָּלוּ, אֲבָל כַּאֲשֶׁר מַנִּיחוֹ כְּדֵי לְהָרִיחַ, הַכֹּל מֻתָּר, שֶׁדָּבָר זֶה הוּא כִּשְׁאָר הֲנָאוֹת, וּבִכְלַל אֹכֶל נֶפֶשׁ הוּא.
... וְכֵן אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים בּוֹעֲרוֹת, וְשֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ מַנִּיחִין. אֲמַר ר' אֱלִיעֶזֶר בר' צָדוֹק: פְּעָמִים הַרְבֵּה נִכְנַסְתִּי אַחַר אַבָּא לְבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַמֻּגְמָר בְּיוֹם טוֹב מַמָּשׁ, אֶלָּא הָיוּ מְבִיאִין עַרְדַּסְקׇאוֹת (מַחְתּוֹת נְקוּבוֹת) שֶׁל בַּרְזֶל, וּמְעַשְּׁנִין אוֹתָן (מְמַלְּאִים אוֹתָם בֶּעָשָׁן מְבֻשָּׂם) מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּפוֹקְקִין נִקְבֵיהֶן מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא מִתּוֹכָם רֵיחַ הַבֹּשֶׂם, וּלְמָחָר, כְּשֶׁהָיוּ הָאוֹרְחִים נִכְנָסִין, הָיוּ פּוֹתְחִין אֶת נִקְבֵיהֶן, וְהָרֵיחַ יוֹצֵא וּמִתְפַּזֵּר בַּבַּיִת, וְנִמְצָא הַבַּיִת מִתְגַּמֵּר (מִתְבַּשֵּׂם) מֵאֵלָיו.
אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן — אַף בְּשַׁבָּת מֻתָּר לַעֲשׂוֹת כֵּן. וּלְעִנְיָנֵנוּ לָמַדְנוּ, שֶׁלֹּא דֻּבַּר כָּאן עַל בִּשּׂוּם בְּגָדִים, אֶלָּא עַל הוֹלָדַת הָרֵיחַ עַצְמוֹ.
בבלי ביצה עפ"י שטיינזלץ
מֻגְמָר (ברבים מוגמרות) הוא קטורת של בשמים ועשבים, שהונחו על גחלים, למען ידיפו ריח טוב. את המוגמר אנו מכירים מהניב 'לברך על המוגמר'. בתלמוד הבבלי נאמר: "אין מברכין לא על המוגמר, ולא על הבשמים בבית האבל" (מועד קטן כז ע"א), וכן "כל המֻגמרות כולן מברך עליהן בורא עצי בשמים" (ברכות מג ע"א). השורש גמ"ר, עניינו כאן הקטרה על גחלים. גחלת בארמית היא גומרא, ובערבית – גַ'מרַה. בלשון חכמים 'לְגַמֵּר' פירושו להקטיר בשמים על גחלים, ולְהִתְגַּמֵּר – להתבשם כגון "ומניחין מוגמר תחת הכלים, ומתגמרין והולכין כל השבת כולה" (בבלי שבת יח ע"א).
הדיון ההלכתי שלפנינו עוסק בשאלה אם מותר לבשם את הבית בקטורת של בשמים ועשבים, המונחת על גבי גחלים, ביום טוב ובשבת. תוך כדי הדיון אנו לומדים מעט על השימוש בקטורת בתקופת המשנה והתלמוד. כאן אנו שומעים על שני שימושים – בישום הבגדים ובישום אויר הבית. בישום הבגדים הוא מלאכה, ועל כן אסור לעשותו בשבת וביום טוב; אולם בישום הבית הוא, כמאמר חז"ל, אוכל לנפש, כלומר פעולה, שמטרתה הנאה רוחנית, ויש המתירים לעשותה בשבת.
ביתו של רבן גמליאל היה, בשל מעמדו ומצבו הכלכלי, בית אמיד, שאירח אנשים מכובדים. רבן גמליאל לא אסר לבשם את אויר הבית (לגמר אותו) בשבת. להפך, ההנאה מריח הקטורת היתה חלק מאוירת השבת. עם זאת, מספר המדרש, נהגו חכמים אחרים, בניגוד לרבן גמליאל הַמֵּקֵל, להימנע מהמלאכה הכרוכה בהנחת עשבי הקטורת על גחלים למען יפיצו ריחם, ולצורך זה פיתחו טכניקה מעניינת. בערב שבת (או ערב יום טוב) הכניסו את עשבי הקטורת על גחלים בתוך מעין מחתות מברזל, שהיו נקובות. כאן אנו לומדים על שם מיוחד לכלים אלה – ערדסקאות (חיפשתי באיקאה, ולא מצאתי). את הנקבים פקקו, וכל נכלא עשן הקטורת בתוך הערדסקאות. אגב, יש הסבורים, כי ערדסקאות הם מעין ארונות או תיבות, שבהן היו כולאים את המוגמר. משנכנסה השבת, ובני הבית ואורחיו התכנסו, כל מה שצריך (ומותר) היה לעשות, הוא להסיר את אותם פקקים, ועשן הקטורת היה מפעפע החוצה אל חלל החדר.
וכך, כמו שמברכים 'בורא מיני בשמים' בטקס ההבדלה, זוכים אנו לברך על המוגמר בערב שבת.