וַיָּקָם אַבְרָם, הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, וַיֵּלְכוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרָיְמָה מִפְּנֵי הָרָעָב, וַיִּהְיוּ בְּנַחַל מִצְרַיִם, וַיֵּשְׁבוּ עַל הַנַּחַל יָמִים לָנוּחַ מִפְּנֵי הַדֶּרֶךְ. וַיִּתְהַלְּכוּ אַבְרָם וְשָׂרָי אִשְׁתּוֹ עַל שְׂפַת נַחַל מִצְרַיִם, וַיַּבֵּט אַבְרָם אֶל הַמַּיִם, וַיַּרְא אֶת שָׂרָי אִשְׁתּוֹ כִּי יָפָה הִיא מְאוֹד מְאוֹד. וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרָי: אַחֲרֵי אֲשֶׁר בְּרָאֵךְ הָאֱלוֹקִים בַּמַּרְאֶה הַטּוֹב הַזֶּה, יָרֵא אֲנִי אֶת הַמִּצְרִים פֶּן יַהַרְגוּנִי, וְלָקְחוּ אוֹתָךְ, כִּי אֵין יִרְאַת אֱלֹקִים בִּמְקוֹמָם. אַךְ זֶה אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמִּי. אִמְרִי נָא לִי, אֲחוֹתִי אַתְּ, לְכֹל אֲשֶׁר יִשְׁאֲלוּ אוֹתָךְ עָלַי, לְמַעַן יִיטַב לִי, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. וַיְצַו אַבְרָם גַּם לְכֹל הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר בָּאוּ אִתּוֹ מִצְרָיְמָה מִפְּנֵי הָרָעָב, וְגַם אֶל לוֹט בֶּן אָחִיו צִוָּה לֵאמֹר: כִּי יִשְׁאֲלוּ אֶתְכֶם הַמִּצְרִיִּים אֶל שָׂרָה, וַאֲמַרְתֶּם אֲחוֹת אַבְרָם הִיא. וּבְכָל זֹאת לֹא בָּטַח אַבְרָם בָּהֶם בַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אַךְ לָקַח אֶת שָׂרָי, וַיִּתְּנָהּ בַּתֵּבָה, וְיַסְתִּירֶנָּה תַּחַת הַכֵּלִים אֲשֶׁר לָהֶם, כִּי יָרֵא מְאוֹד אֶל שָׂרָי מִפְּנֵי רָעַת הַמִּצְרִיִּים. וַיָּקָם אַבְרָם וְכָל אֲשֶׁר אִתּוֹ מִנַּחַל מִצְרַיִם, וַיָּבוֹאוּ מִצְרָיְמָה. הֵמָּה בָּאוּ בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר, וְכָל שׁוֹעֲרֵי הָעִיר עָמְדוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר: תְּנוּ מַעֲשֵׂר הַמֶּלֶךְ עַל אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם, וְאַחַר תָּבוֹאוּ הָעִירָה. וַיַּעַשׂ אַבְרָם וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ כֵּן. וַיָּבוֹא אַבְרָם וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ מִצְרַיִם, וַיְהִי בְּבוֹאָם, וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה אֲשֶׁר שָׂרָי בְּתוֹכָהּ, וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הַתֵּבָה, וַיִּגְּשׁוּ כֹּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְרָם לֵאמֹר: מָה יֵשׁ אִתְּךָ בַּתֵּבָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר לֹא רָאִינוּ? עַתָּה פְּתַח נָא אֶת הַתֵּבָה, וְנָתַתָּ אֶת מַעֲשֵׂר הַמֶּלֶךְ מִכֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ! וְיֹאמַר אַבְרָם: הַתֵּבָה הַזֹּאת לֹא תִּפָּתַח, אַךְ כָּל אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן עָלֶיהָ. וְיַעֲנוּ שָׂרֵי פַּרְעֹה אֶת אַבְרָם לֵאמֹר: תֵּבַת אַבְנֵי שֹׁהַם וּבְדֹלַח הִיא. תְנָה לָנוּ אֶת מְעַשְּׂרָהּ! וַיֹּאמַר אַבְרָם: כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמְרוּן אֵלַי אֶתֵּן, רַק פָּתוֹחַ לֹא תִּפְתְּחוּ אֶת הַתֵּבָה! וַיָּאִיצוּ כֹּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ בְּאַבְרָם, וַיִּגְּשׁוּ אַל הַתֵּבָה, וַיִּפְתְּחוּ אֶת הַתֵּבָה בְּחָזְקָה, וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אִשָּׁה יְפַת תֹּאַר מְאוֹד בַּתֵּבָה. וִיהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ אֶת שָׂרָי, וַיִּתְמְהוּ מְאוֹד מִיָּפְיָהּ, וַיִּתְקַבְּצוּ יַחַד כֹּל הַשָּׂרִים וְכֹל עַבְדֵי פַּרְעֹה לִרְאוֹת אֶת שָׂרָה, כִּי יָפָה הִיא מְאוֹד. וַיָּרוּצוּ שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וְיַגִּידוּ אֶל פַּרְעֹה אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ, וַיְהַלְלוּ אֶת שָׂרָי אֶל הַמֶּלֶךְ. וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
וַיֵּרָא פַּרְעֹה אֶת שָׂרָי, וְתִיטַב מְאוֹד בְּעֵינָיו, וְיִתְמַהּ מְאוֹד מִיָּפְיָהּ, וַיִּשְׂמַח הַמֶּלֶךְ בָּהּ מְאוֹד, וַיִּתֵּן מַתָּנוֹת לְכֹל הַמְבַשְּׂרִים אוֹתוֹ בָּהּ. וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה בַּיָּמִים הָהֵם. וַיִּחַר לְאַבְרָם מְאוֹד עַל אוֹדוֹת אִשְׁתּוֹ, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' לְהַצִּילָהּ מִיַּד פַּרְעֹה. וַתִּתְפַּלֵּל גַּם שָׂרָי בָּעֵת הִיא, וְתֹאמַר: ה' אֱלֹקִים, אַתָּה אָמַרְתָּ לַאֲדוֹנִי אַבְרָם לָלֶכֶת מֵאַרְצוֹ וּמִבֵּית אָבִיו אַרְצָהּ כְּנַעַן, וַתַּבְטִיחֵהוּ לְהֵטִיב לוֹ, כִּי יַעֲשֶׂה אֶת דְּבָרֶיךָ. עַתָּה הִנֵּה עָשִׂינוּ אֶת אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ, וְנַעֲזֹב אֶת אַרְצֵנוּ וְאֶת מִשְׁפְּחוֹתֵינוּ, וַנֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ נָכְרִיָּה וְאֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעְנוּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. וַנָּבוֹאָה בָּאָרֶץ הַזֹּאת לְהַצִּיל אֶת בָּתֵּינוּ מִן הָרָעָב, וַיָּבוֹא עָלַי הַפֶּגַע וְהַמִּקְרֶה הָרָע הַזֶּה. וְעַתָּה, ה' אֱלֹקִים, הַצִּילֵנִי נָא וְהוֹשִׁיעֵנִי מִיַּד הַצַּר הַצּוֹרֵר הַזֶּה, וַעֲשֵׂה אִתִּי טוֹבָה לְמַעַן חַסְדְּךָ! וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל שָׂרָי, וַיִּשְׁלַח ה' מַלְאָךְ לְהַצִּיל אֶת שָׂרָי מִיַּד פַּרְעֹה. וְהַמֶּלֶךְ בָּא, וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי שָׂרָי, וְהִנֵּה מַלְאָךְ ה' עוֹמֵד עֲלֵיהֶם, וַיֵּרָא אֶל שָׂרָי, וְיֹאמַר אֵלֶיהָ: אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע ה' אֶת תְּפִלָּתֵךְ. וַיִּגַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶל שָׂרָי, וְיֹאמַר אֵלֶיהָ: הָאִישׁ אֲשֶׁר הֱבִיאֵךְ הֵנָּה, מָה הוּא לָךְ? וְתֹאמַר: אָחִי הוּא. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: וְעָלֵינוּ לְגַדְּלוֹ וּלְנַשְּׂאוֹ מְאוֹד, וְלַעֲשׂוֹת לוֹ בְּכָל הַטּוֹב, אֲשֶׁר תְּצַוִּי אַתְּ עָלֵינוּ. וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לְאַבְרָם בָּעֵת הַהִיא כֶּסֶף וְזָהָב וְאַבְנֵי שֹׁהַם וּבְדֹלַח הַרְבֵּה מְאוֹד, וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, וַיְצַו הַמֶּלֶךְ וַיָּבִיאוּ אֶת אַבְרָם, וַיֵּשֶׁב בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיְּגַדֵּל הַמֶּלֶךְ אֶת אַבְרָם בַּלַּיְלָה הַהוּא מְאוֹד. וְהַמֶּלֶךְ נִגַּשׁ לְדַבֵּר אֶת שָׂרָי, וַיִּשְׁלַח יָדוֹ לָגַעַת אֵלֶיהָ, וַיַּכֵּהוּ הַמַּלְאָךְ מַכָּה רַבָּה, וְיִבָּהֵל, וְיֶחְדַּל מַגַּעַת אֵלֶיהָ. וִיהִי כַּאֲשֶׁר יִקְרַב הַמֶּלֶךְ אֶל שָׂרָי, וְהִכָּהוּ הַמַּלְאָךְ עַל הָאָרֶץ, וַיַּעַשׂ לוֹ כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה כֹּל הַלַּיְלָה. וַיִּבָּהֵל וַיֶּחֱרַד הַמֶּלֶךְ מִזֶּה. וְגַם כָּל עַבְדֵי פַּרְעֹה וְכָל בֵּיתוֹ הִכָּה הַמַּלְאָךְ בַּלַּיְלָה הַהוּא מַכָּה רַבָּה עַל דְּבַר שָׂרָי. וַתְּהִי צְעָקָה גְּדוֹלָה בְּכָל אַנְשֵׁי בֵּית פַּרְעֹה בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיַּרְא פַּרְעֹה אֶת כָּל הָרָעָה הַבָּאָה עָלָיו, וַיֹּאמַר: אַךְ הִנֵּה עַל הָאִשָּׁה הַזֹּאת בָּא אֵלַי הַדָּבָר הַזֶּה! וְיִתְרַחֵק מִמֶּנָּה, וַיְדַבֵּר עַל לִבָּה דְּבָרִים טוֹבִים. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שָׂרָי: הַגִּידִי נָא לִי אוֹדוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּאתָ עִמּוֹ הֵנָּה. וַתֹּאמַר שָׂרָי: הָאִישׁ הַהוּא, אִישִׁי הוּא, וָאֹמְרָה אֵלֶיךָ - אָחִי הוּא, כִּי יָרֵאתִי פֶּן תְּמִיתֻהוּ בְּרָעַתְכֶם. וְיֶחְדַּל הַמֶּלֶךְ מֵעַל שָׂרָי, וַיַּחְדְּלוּ מִמֶּנּוּ וּמִבֵּיתוֹ מַכּוֹת מַלְאָךְ ה', וַיֵּדַע פַּרְעֹה כִּי בַּעֲבוּר שָׂרָי הֻכָּה, וַיִּתְמָה הַמֶּלֶךְ מְאוֹד מִזֶּה.
וַיְהִי בַּבֹּקֶר, וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לְאַבְרָם, וַיֹּאמֶר: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? לָמָּה אָמַרְתָּ - אֲחוֹתִי הִיא, וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וַתָּבִיא עָלַי וְעַל בֵּיתִי מַכָּה רַבָּה מְאוֹד. עַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ. קַח וְלֵךְ לְךָ מֵאַרְצֵנוּ. פֶּן נָמוּת כֻּלָּנוּ בַּעֲבוּרָהּ! וַיִּקַּח פַּרְעֹה עוֹד צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וְכֶסֶף וְזָהָב, וַיִּתֵּן לְאַבְרָם, וַיָּשֶׁב לוֹ אֶת שָׂרָי אִשְׁתּוֹ. וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ גַּם אֶת נַעֲרָה אֶחָת אֲשֶׁר לוֹ, אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ פִּילַגְשׁוֹ, וַיִּתְּנָהּ אֶל שָׂרָי לְשִׁפְחָה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל בִּתּוֹ: טוֹב לָךְ, בִּתִּי, אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְשִׁפְחָה בְּבֵית הָאִשָּׁה הַזֹּאת, מֵהֱיוֹתְךָ גְּבִירָה בְּבֵיתִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר רָאִינוּ אֶת הָרָעָה, הַבָּאָה עָלֵינוּ בַּעֲבוּר הָאִשָּׁה הַזֹּאת. וַיָּקָם אַבְרָם, וַיַּעַל מִמִּצְרָיִם, הוּא וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים, וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ. וַיָּשֹׁב אַבְרָם אַרְצָה כְּנַעַן, אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה, אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ בַּתְּחִלָּה.
ספר הישר (ימי הביניים)
המעשיה הזאת היא דוגמה טובה מאד להרחבת סיפור מקראי. הפרשה מוכרת היטב מהמקרא, ואף חוזרת, באופן מתמיה, פעמיים, אך כאן אנו מוצאים סיפור ארוך יותר ומפורט יותר. בהנחה שהסיפור הורחב לא רק בשל הרצון של כותביו ליצור סיפור מרתק יותר, ננסה להבין מה היו המניעים הנוספים להרחבה, וזאת נעשה באמצעות מיקוד המבט על התוספות המשמעותיות בסיפור.
אברם מביט במי נחל מצרים, בעת ששרי עומדת מעליהם. הוא רואה את השתקפות דמותה בנחל, ומתרשם מיופיה הרב. מה רוצה מספר הסיפור לומר לנו? שאברם לא הביט בשרי אשתו עד לרגע זה? שיופיה התבלט דווקא בהשתקפות דמותה במי הנחל? האם לפנינו ביטוי לרעיון החז"לי, המצפה אפילו מבעל שלא להביט במראה החיצוני של אשתו? האם היה אברם כה עסוק בענייני ישוב הארץ, שיחה עם אלוהיו החדש וצבירת רכושו, שאפילו תשומת לב קטנה כלפי אשתו לא באה בחשבון? האם ראה אברם את יופיה של שרי כמובן מאליו, והתחיל לחשוב עליו כעל בעיה רק משהגיע לארץ נכריה, שבה אין למקומיים כל התלבטות מוסרית בעניין לקיחת אישה זרה בכוח מבעלה? אני נוטה לקבל את ההסבר האחרון, אך הקורא מוזמן להציע הסבר משלו לתוספת הקצת מוזרה הזאת לסיפור.
דברי אברם לשרי – 'אִמְרִי נָא לִי, אֲחוֹתִי אַתְּ, לְכֹל אֲשֶׁר יִשְׁאֲלוּ אוֹתָךְ עָלַי, לְמַעַן יִיטַב לִי, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת' מפתיעים. למען ייטב רק לי? רגע לאחר מכן מתקן אברם ואומר 'ולא נמות'. אין ספק שאברם חושש פן ימיתו אותו המצרים כדי לקחת לעצמם את אשתו היפה. אם כן, מדוע 'ולא נמות'? האם מרחפת גם על שרי סכנת מוות? אפשר להניח כי דווקא אם יגלו המצרים, כי השקר שלהם, של אברם ושרי, יתגלה – אז ורק אז תועמד גם שרי בסכנת מוות. אם יציגו עצמם השניים כבעל ואישה, רק אברם יהיה שרוי בסכנה. אם כן, הניסוח של דברי אברם הוא תמוה. את 'למען ייטב לי' אפשר גם לפרש על רקע התרבות הקדומה, שבה הגבר הוא בעליה של האישה, ועל כן הוא ורכושו, כולל האישה, הם העומדים בסכנה.
התוספת העלילתית הבאה היא חביבה במיוחד. אברם מכניס את שרי לתוך תיבה, וכך הוא מקווה לעבור את המכס. המוכסים בשערי מצרים דורשים לדעת את תכולת התיבה, ואברם מסרב לפותחה, כשהוא מתחייב לשלם מכס ככל אשר יוטל עליו, בהנחה שהתיבה נושאת אוצרות חומריים. המצרים מפעילים כוח פיסי, ופותחים את התיבה. שרי מתגלה, ומכאן הסיפור ממשיך בדומה לכתוב בספר בראשית. אם כן, למשרות שאברם חשב לפתור את הבעיה על ידי הצגת שרי כאחותו, הוא חשש, שמישהו מהפמליה שלו יסגיר את העובדות לידי המצרים. מתוך ידיעה שאחד מבני הלוויה שלו היה לוט, מניחים חז"ל, שחששו של אברם היה מוצדק. וכך ויתר אברם על plan A ועבר ל-plan B, הלא היא הכנסת שרי למצרים בתוך תיבה, בדומה לניסיון להבריח את הגבול עם וענונו בתוך מזוודה. רגע, המוטיב הזה מופיע במדרש נוסף, המספר על יעקב, המבריח את בתו דינה בתוך תיבה בעת עוברו את מעבר היבוק, מחששו פן יחמוד אותה עשיו. מוטיב דומה הופיע רק לאחרונה אצל עו"ד אפי נוה, שניסה לעבור בביקורת הדרכונים בנפרד מבת זוגו לאותה נסיעה, כדי שלא יקשרו ביניהם, וכל זה כשלא מדובר בגבול מצריים...
שרי נלקחת אל ארמון פרעה. ברגע זה נדרשת התערבות אלוהית כדי לחלץ אותה מהפלונטר הזה. בתנ"ך משגיח אלוהים מלמעלה, שומר על שרי ופוגע בפרעה, בלי שיבקשו זאת ממנו. במדרש שלפנינו מתפללים גם אברם וגם שרי לאלוהים בבקשה לקבל עזרה. נוסח תפילתה של שרי אף מופיע במפורט כאן, והוא יפה. ואם אנו מחפשים בנרות גישה מכבדת ומעריכה של חז"ל לנשים, הרי לנו דוגמה נוספת. דווקא תפילתה של שרי מצוטטת במדרש.
פרעה מוצג בסיפור שלנו באור חיובי. הוא משפיע רוב מתנות על אברם, המתארח במצרים, ואולי גם בזכות האישה היפה שהביא למלך... כאשר הוא מנסה לגעת בשרי, מכה אותו מלאך אלוהים, והוא מבין, שהאישה הזאת אסורה עליו משמיים. השאלה שהוא מפנה לשרי – 'הַגִּידִי נָא לִי אוֹדוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּאתָ עִמּוֹ הֵנָּה' – מצביעה על כך, שהוא מבין, שהקשר בין האישה שבארמונו לאברם אינו קשר תמים. בגלות שרי לפרעה את האמת, אין המלך כועס על התרמית, והוא משיב את שרי לאברם, ומוסיף לו עוד מתנות, תוך בקשה אחת בלבד: ''לֵךְ לְךָ מֵאַרְצֵנוּ'.
התוספת האחרונה המשמעותית לסיפור המקראי היא הבונוס שמקבל אברם, בנוף לכל המתנות שכבר קיבל. למלך מצרים ישנה בת, שילדה לו אחת השפחות, והוא מעניק אותה כשפחה לשרי. וכך מגלים אנו את מקורה של הגר המצרית מספר בראשית. נוסח הדברים של פרעה לבתו – 'טוֹב לָךְ, בִּתִּי, אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְשִׁפְחָה בְּבֵית הָאִשָּׁה הַזֹּאת, מֵהֱיוֹתְךָ גְּבִירָה בְּבֵיתִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר רָאִינוּ אֶת הָרָעָה, הַבָּאָה עָלֵינוּ בַּעֲבוּר הָאִשָּׁה הַזֹּאת' רומז גם לצרות שתבואנה בעקבות השידוך המיוחד הזה בין שרי להגר. פרעה, שלא הביע את כעסו על התרמית, לא כלפי אברם ולא כלפי שרה, מביא לנו כעת, כאילו באמירת אגב, את דעתם של חז"ל על שרה, מחוללת הצרות.