מַעֲשֶׂה בְּרַ' מַתְיָא בֶּן חֶרֶשׁ, שֶׁהָיָה עָשִׁיר וִירֵא שָׁמַיִם וְיוֹשֵׁב כָּל יָמָיו בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּרַ' מֵאִיר רַבּוֹ, וְהָיָה זִיו פָּנָיו מַבְהִיק כְּזֹהַר הַחַמָּה וּקְלַסְתֵּר פָּנָיו דּוֹמֶה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְאָמְרוּ עָלָיו, שֶׁמִּיָּמָיו לֹא נָשָׂא עֵינָיו לְאִשָּׁה בָּעוֹלָם.
פַּעַם אַחַת עָבַר הַשָּׂטָן וְנִתְקַנֵּא בּוֹ, אָמַר: אֶפְשָׁר צַדִּיק בְּלֹא חֵטְא בָּעוֹלָם? מִיָּד עָלָה לַמָּרוֹם, וְעָמַד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַתְיָא בֶּן חֶרֶשׁ מַהוּ לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ: צַדִּיק גָּמוּר הוּא. אָמַר: תֵּן לִי רְשׁוּת וַאֲנַסֶּנּוּ. אָמַר לוֹ: אֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹ. – אַף עַל פִּי כֵן! – נָתַן לוֹ רְשׁוּת.
מִיָּד הָלַךְ וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, נִדְמָה לוֹ כְּאִשָּׁה יָפָה, שֶׁלֹּא הָיְתָה כִּדְמוּתָהּ מֵעוֹלָם מִיְּמוֹת נַעֲמָה אֲחוֹת תּוּבַל קַיִן, שֶׁטָּעוּ בָּהּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. עָמַד לְפָנָיו. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ, הָפַךְ פָּנָיו לַאֲחוֹרָיו; חָזַר הַשָּׂטָן וְהָלַךְ כְּנֶגֶד פָּנָיו. הֶחֱזִיר פָּנָיו לְצַד אַחֵר וְהַשָּׂטָן כְּנֶגֶד פָּנָיו. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁמִּתְהַפֶּכֶת לְכָל הַצְּדָדִים, אָמַר בְּלִבּוֹ: מִתְיָרֵא אֲנִי, שֶׁמָּא יִתְגַּבֵּר עָלַי יֵצֶר הָרַע וְיַחֲטִיאֵנִי. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ צַדִּיק? קָרָא לְאֶחָד מִתַּלְמִידָיו שֶׁהָיָה מְשַׁמְּשׁוֹ, אָמַר לוֹ: בְּנִי, לֵךְ וְהָבֵא לִי אֵשׁ וּמַסְמְרִים. כֵּיוָן שֶׁהֱבִיאָם לוֹ הֶעֱבִיר הַמַּסְמְרִים בָּאֵשׁ וּנְעָצָם בְּעֵינָיו. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַשָּׂטָן כָּךְ, נִזְדַּעֲזַע וְנָפַל לַאֲחוֹרָיו, וְהָלַךְ מֵעָלָיו.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִרְפָאֵל שַׂר שֶׁל רְפוּאוֹת, אָמַר לוֹ: לֵךְ וּרְפָא עֵינָיו שֶׁל מַתְיָא בֶּן חֶרֶשׁ.
בָּא רְפָאֵל וְעָמַד לְפָנָיו. אָמַר לוֹ מַתְיָא: מִי אַתָּה? אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא רְפָאֵל הַמַּלְאָךְ, שֶׁשְּׁלָחַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְרַפְּאוֹת אֶת עֵינֶיךָ. אָמַר לוֹ: הַנִּיחֵנִי, מָה שֶׁהָיָה הָיָה. חָזַר רְפָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּךְ וְכָךְ אָמַר לִי מַתְיָא בֶּן חֶרֶשׁ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֵךְ וֶאֱמֹר לוֹ: מֵהַיּוֹם וְאֵילָךְ אַל תִּירָא, אֲנִי עָרֵב לְךָ בַּדָּבָר שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בְּךָ יֵצֶר רַע כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע מַתְיָא בֶּן חֶרֶשׁ מִפִּי הַמַּלְאָךְ קִבֵּל רְפוּאָתוֹ וְנִתְרַפָּא.
(מדרש תנחומא)
החרדים של ימינו מצאו פתרון נוח יותר מהפתרון הזוועתי של מתיא בן חרש: הם מטילים את חובת הצניעות על האישה, ועליה לעשות כל מה שביכולתה שלא להעביר את הבחורים הטובים על דעתם, ולא לעורר בהם את היצה"ר, הלא הוא היצר הרע.
אבל למתיא בן חרש, שצניעותו הרבה עשתה אותו למפורסם כל כך, היו עוד אפשרויות במקום לעוור את עיניו. יכול היה להרגיל עצמו לחיות בקרבת נשים יפות בלי לרדת מהפסים. מה שמאד עוזר להתרגלות הזאת הוא שינוי הגישה כלפי נשים. במקום לראותן כחפץ, שכל הרוצה לעשות בו שימוש רשאי לעשות זאת, ינסה אותו גבר ירא שמים לראותן כבנות אדם, שלכל אחת מהן אישיות משל עצמה, רצון משל עצמה, וזכות להחליט בחברת מי היא רוצה לבלות. זה מתכון קסמים לשינוי כל הגישה.
מתיא בן חרש שייך לזרם של חכמים, שהנחילו לדורות רבים אחריהם את האמירה המטופשת 'אֵבָר קָטָן יֵשׁ לוֹ לְאָדָם, מַרְעִיבוֹ - שָׂבֵעַ, מַשְׂבִּיעוֹ – רָעֵב'. כלומר – רוצה אתה שמחשבות זימה לא יטרידו את נשמתך החסודה – הימנע מקיום יחסי מין בכלל. גישה מסתגפת זו מבוססת על כמה הנחות עלובות: א. יש משהו שלילי מיסודו במשיכה המינית. ב. גברים דעתם קלה. ג. לנשים אין בכלל מה לומר בנושא. ד. מין זה בשביל קיום מצוות פרו ורבו, ולא יותר. ואנחנו אומרים: יצר יפה יש לו לאדם. זכה – ישביע יצר זה ביחד עם נפש האהובה עליו והאוהבת אותו במיוחד, ואז ידע להתמודד עם פיתויי רגע.
העיתונאי החרדי קובי אריאלי אמר בימים אלה, בעקבות ההכרח לכסות את הפה והאף במסכת הגנה מפני נגיף הקורונה, כי מאד יתכן שאיברים אלה ילכו וייעשו בהדרגה לאיברים 'אינטימיים', ומי כמוהו יודע כיצד מטריפה את דעתם של אברכים חסודים קצה עקב רגלן של ריבות צנועות, או בדל חלקת צוארן, שנחשפה במקרה. זו המחשה ברורה של 'מרעיבו – רעב עוד יותר'.
ומי שהתנסה, כמוני, במפגשי נטוריסטים, המבלים במפגשים חברתיים בעירום מלא בחיק הטבע או באתרי רחצה, יודע שלמראה העיניים מתרגלים במהירות מפתיעה, ומה שכל כך גירה את הדמיון, כאשר לא היה נגיש, הופך לטבעי ממש כמו קצה עקב הרגל או בדל חלקת הצואר.
אגב, השלכת האחריות לכניעה לפיתויים על השטן היא תרגיל מחשבתי מוכר וחביב עוד מימי איוב. אם נכשלנו בחטא כזה או אחר, אנו מְתָרְצִים, יתכן שהשטן עלה אל הבוס, הציע לו תעלול, וקיבל אישור לשגע לנו את הצורה.