חֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיְתָה טְעוּנָה דְּבַשׁ, וְלֹא רָצָה לְפָרְקָהּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מֵתָה מֵחֲמַת עֲיֵפוּת. וְשׁוֹאֲלִים: וְהָאֲנַן תְּנַן [וַהֲרֵי אָנוּ שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה] שֶׁנּוֹטֵל אֶת הַכֵּלִים הַנִּטָּלִין, וּמַדּוּעַ אִם כֵּן לֹא נָטַל רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶת הַדְּבַשׁ? וּמְשִׁיבִים: כְּשֶׁהִדְבִּישׁ (הִתְקַלְקֵל הַדְּבַשׁ). וְשׁוֹאֲלִים שׁוּב: הִדְבִּישׁ לְמַאי חֲזִי [לְמָה רָאוּי]? וּלְשֵׁם מָה הֱבִיאוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל? וּמְשִׁיבִים שֶׁהוּא רָאוּי לְכַתֵּתָא דְּגַמְלֵי [לִמְשֹׁחַ בּוֹ פִּצְעֵי גְּמַלִּים]. וְשׁוֹאֲלִים: וְיַתִּיר אֶת הַחֲבָלִים וְיִפְּלוּ הַשַּׂקִּין מֵאֵלֵיהֶם! וּמְשִׁיבִים: לֹא עָשָׂה זֹאת מִשּׁוּם הַחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא מִצְטְרוּ זִיקֵי [יִבָּקְעוּ הַנֹּאדוֹת], שֶׁהַדְּבַשׁ מֻנָּח בָּהֶם. וְשׁוֹאֲלִים: וְיָבִיא כָּרִים וּכְסָתוֹת וְיַנִּיחַ תַּחְתֵּיהֶן! וּמְשִׁיבִים: יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא מִטַּנְּפִי [יִתְלַכְלְכוּ], וְקָמְבַטֵּל [וַהֲרֵי הוּא מְבַטֵּל] בְּכָךְ כְּלִי מהיכנו. וּמַקְשִׁים: וְהָאִיכָּא [וַהֲרֵי יֵשׁ] בַּדָּבָר מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, וְרָאוּי לוֹ לְוַתֵּר עַל הֶפְסֵדוֹ מִשּׁוּם כָּךְ! וּמְשִׁיבִים: קָסָבֵר [סָבוּר הוּא] רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאִסּוּר צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינוֹ מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא דְּרַבָּנָן [מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים] בִּלְבַד, וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַפְסִיד מִשּׁוּם כָּךְ.
(בבלי שבת על פי תרגום שטיינזלץ)
עניין השימוש בכלים בשבת הוא עניין מסובך, ולא נרחיב בו כאן, שכן הסיפור מציג לנו דילמה מתחום אחר – שאלה של צער בעלי חיים מול איסורי השבת.
לרבן גמליאל היה חמור, והוא הגיע עם חמורו הטעון בכלים כבדים, העמוסים בדבש, רגע לפני כניסת השבת. השאיר רבן גמליאל את החמור לעמוד באורווה כשסלי הדבש הכבדים על גבו העייף, מתוך כוונה לפרוק אותם במוצאי השבת, כשיהיה מותר לעשות זאת. החמור המסכן היה עייף וסובל מדי, ולפני שיצאה השבת – יצאה נשמתו.
שואלים חכמים, ובצדק, מדוע לא פרק רבן גמליאל את סלי הדבש מגב החמור שלו. הם מתחילים לחפש עבורו תירוצים, ומתחילים באפשרות ההזויה, שהדבש כבר היה מקולקל, ועל כן מותר היה לפרוק אותו מגב החמור למען שימוש משני שלו למטרה, המותרת בשבת. ידוע היה להם, לחכמים, כי בדבש מקולקל ניתן היה למרוח פצעי גמלים, וניתן להניח כי פעולה מרפאת מעין זאת היתה מותרת בשבת, מה שמספק לגיטימציה לפריקת הדבש. עובדה – רבן גמליאל לא עשה זאת...
ממשיכים חז"ל ושואלים מדוע לא התיר רבן גמליאל את החבלים הקושרים את הסלים הכבדים לגב החמור, מה שהיה גורם לסלים ליפול לקרקע ולשחרר את הבהמה המסכנה ממשקלם הרב. התשובה לכך ברורה: במקרה זה היו הסלים מתנפצים אל הקרקע, והדבש היה אובד.
אבל גם לכך יכול היה להימצא פתרון בהנחת כרים וכסתות מתחת לחמור, שיקלטו ברכות את סלי הדבש. נזכרים החכמים בלכלוך שהדבש היה יכול ללכלך את הכרים והכסתות, ומבינים מה עצר את רבן גמליאל מלעשות זאת. הלכלוך היה הורס את הריפוד, פעולה אסורה בשבת...
וכאן באה השאלה, שהיה צריך לשאול מלכתחילה: "[וַהֲרֵי יֵשׁ] בַּדָּבָר מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, וְרָאוּי לוֹ לְוַתֵּר עַל הֶפְסֵדוֹ מִשּׁוּם כָּךְ!". צער בעלי חיים היא סיבה מספיק רצינית המצדיקה אפילו חילול שבת. התירוץ שמוצאים חז"ל להימנעות של רבן גמליאל מהתחשבות בצער החמור שלו הוא תירוץ עלוב: "אִסּוּר צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינוֹ מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא דְּרַבָּנָן [מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים] בִּלְבַד, וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַפְסִיד מִשּׁוּם כָּךְ". ההבחנה שעושים חז"ל בין מצוות שהן במובהק מן התורה לבין מצוות שהן בסך הכל 'דרבנן', כלומר הלכות חכמים שאינן כתובות במפורש בתורה, מוציאה את רבן גמליאל זכאי מבחינת החוק, אבל אשם מאד מהבחינה המוסרית.
מסתבר שחכמים לאורך כל הדורות נחלקו בשאלה זו, אם צער בעלי חיים היא מצווה מדאורייתא או מדרבנן. רוב החכמים מוצאים מספיק פסוקי תורה, מהם ניתן להבין במובהק, שמצווה זו מחייבת, כמו הפסוק המוכר משמות כ"ג: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ? עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.
לא מפתיע, שהסיפור על רבן גמליאל מזכיר בדיוק מצב הדומה למצב המתואר בשמות כ"ג. מדובר בחמור, הכורע תחת משאו. יתרה מכך – זהו חמורו של רבן גמליאל עצמו, ולא חמורו של שונא... אם כן, מי שהביא את המקרה סבור היה, כך אני מבין, שחטא גדול חָטָא רבן גמליאל בהותירו את החמור לעמוד כל השבת תחת המשא הנורא, עד שקרס ונפח את נשמתו.
נזכיר כאן את דבריו המרגשים של רש"ר הירש בעניין זה:
“כי כאדם כבהמה גם היא תחוש ותרגיש כל חיתוך, דחיפה, הכאה, כובד עמל רב, פחד ובהלה, רעב וצימאון. האדם ישכח את זאת – ולעתים, אם מאהבת עצמו, אם להפיק זממו, אם בבלי דעת – או לפעמים, גם בגלל תאוה נמִבְזָה ואכזריות לבב, יבוא האדם לענות נפש בהמתו”.
ספר חורב, מערכת החקים, ה, א