אָמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי: גּוּף וּנְשָׁמָה יְכוֹלִין לִפְטֹר עַצְמָן מִן הַדִּין. כֵּיצַד? גּוּף אוֹמֵר: נְשָׁמָה חָטְאָה, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּרְשָׁה מִמֶּנִּי, הֲרֵינִי מֻטָּל כְּאֶבֶן דּוּמָם בַּקֶּבֶר. וּנְשָׁמָה אוֹמֶרֶת: גּוּף חָטָא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּרַשְׁתִּי מִמֶּנּוּ, הֲרֵינִי פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר כְּצִפּוֹר. אָמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לְךְ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר־וָדָם, שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָאֶה, וְהָיָה בּוֹ בַּכּוּרוֹת נָאוֹת, וְהוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנֵי שׁוֹמְרִים, אֶחָד חִגֵּר וְאֶחָד סוּמָא. אָמַר לוֹ חִגֵּר לְסוּמָא: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה בַּפַּרְדֵּס, בּוֹא וְהַרְכִּיבֵנִי, וּנְבִיאֵם לְאָכְלָם. רָכַב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא וֶהֱבִיאוּם וַאֲכָלוּם. לְיָמִים בָּא בַּעַל הַפַּרְדֵּס, אָמַר לָהֶם: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת הֵיכָן הֵם? אָמַר לוֹ סוּמָא: כְּלוּם יֵשׁ לִי עֵינַיִם לִרְאוֹת? אָמַר לוֹ חִגֵּר: כְּלוּם יֵשׁ לִי רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶם? מֶה עָשָׁה? הִרְכִּיב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵבִיא אֶת הַנְּשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים נ) "יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל, וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ". "יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל", זוֹ נְשָׁמָה. "וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ", זֶה הַגּוּף.
(בבלי סנהדרין)
מסתבר שמסכת סנהדרין בתלמוד אינה עוסקת רק בהלכות מעשיות, אלא גם בפילוסופיה הקשורה בדיני נפשות או בנפשות בכלל.
המשל מוכר לנו היטב. פחות אנו מכירים את הסיבה להצגתו בעת הדיון שלפנינו. נתחיל, אם כן, בשאלה הגדולה ששואלים חז"ל: מי האחראי למעשיו (ולחטאיו) של האדם - הגוף או הנשמה? התשובה בהחלט מעניינת: הנשמה והגוף הם מקשה אחת, כאשר מדובר בפרק הזמן בו אדם חי. שאלת האחריות למעשי האדם עולה ברגע מותו, שכן אז מתרחשים במקביל שני דברים שונים: א. האדם עומד למשפט על מעשים שעשה בחייו. ב. הנשמה נפרדת מהגוף.
מי היה אנטונינוס? שני קיסרים רומיים במאה השניה לספירה כונו בשם זה. האחד – אנטונינוס פיוס (138 לספ' עד 161 לספ'), והשני – מרקוס אורליוס (161 עד 180 לספ'), שכונה גם הוא בשם אנטונינוס. זהו גם זמנו של ר' יהודה הנשיא, חותם המשנה. אם נפגש ר' יהודה הנשיא עם אחד מהקיסרים האלה – אין לדעת. קרוב לודאי, שהויכוח התיאולוגי בין השניים הוא פרי דמיונם הפורה של חז"ל.
אנטונינוס מנסה לאתגר את המחשבה היהודית אודות המשפט שבו עומד האדם לאחר מותו. אם בעת המוות נפרדים הגוף והנשמה של האדם, יכולים שניהם לטעון לכך, שאין הם אחראים למעשים אנושיים, הלא גוף ללא נשמה הוא כמו גוויה בקבר, ואין לה כל יכולת לעשות מעשים, ואילו נשמה ללא גוף חסרת איברים היא, ועל כן אין לייחס לה מעשים כלל.
לרבי, הלא הוא ר' יהודה הנשיא, יש תשובה, ובנוסח מקוצר היא: "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא אֶת הַנְּשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד". מה עומד מאחורי התשובה הזאת? יש מושג כזה 'אחריות משותפת'. זה קיים בין שני בני אדם או יותר, החולקים ביניהם אחריות למעשה כלשהו, כאשר אף אחד מהם אינו האחראי היחידי, וכאשר כל אחד מהם בנפרד לא היה מסוגל לבצע את המעשה. תשובתו של רבי לאנטונינוס היא תשובה טובה, תשובה התואמת את דמיונו של אנטונינוס. כמו שהקיסר העלה בדמיונו מצב היפותטי, שבו הנשמה והגוף עומדים בנפרד למשפט, ומנסים לנצל מצב זה להוכחת העובדה שאין היגיון בהטלת אחריות מלאה על מי מהם, כך עונה לו רבי: אלוהים שופט את שניהם כישות אחת, למרות שבהווה הם כבר ישויות נפרדות. זו אינה רק תשובה בנוסח משפטי, אלא גם רעיון מטפיסי האומר כי הישות האנושית היא שילוב של גוף ונפש, שאין להפריד ביניהם.
וכעת למשל המוכר והחביב: אמנם החיגר והסומא מוגבלים ביכולותיהם הנפרדות, אך אם הם מהווים 'צוות לעניין', הם יכולים להתגבר על מגבלות קשות אלה. הסומא מרכיב את החיגר על כתפיו, החיגר מדריך את הסומא לכיוון העצים עם הבכורות הנאות, וממרומי כתפיו של הסומא קוטף החיגר את הבכורות, וחולק אותן עם 'בעל העגלה', הלא הוא הסומא, שבזכות רגליו הבריאות יכול היה להוביל את החיגר עד ליעד. בעל הפרדס הוא מלך בשר-ודם, מושג המוכר היטב לאנטונינוס, וברור לו, שגם הוא כמלך יכול לשפוט שנים או יותר אנשים, ולהטיל עליהם אחריות משותפת. וכך קיבל הקיסר הרומי תשובה תיאולוגית לשאלה האמיתית – מהו המכלול הזה הקרוי 'בן-אדם'.