תָּנוּ רַבָּנַן: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה". (בַּמִּדְבָּר יא) יֵשׁ אוֹמְרִים: בַּקַּלְפִּי נִשְׁתַּיְּרוּ, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: (שָׁם) "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל", אָמַר מֹשֶׁה: כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה? אֶבְרֹר שִׁשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, נִמְצְאוּ שְׁנַיִם יְתֵרִים. אֶבְרֹר חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה מִכָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, נִמְצְאוּ עֲשָׂרָה חֲסֵרִים. אֶבְרֹר שִׁשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה וַחֲמִשָּׁה מִשֵּׁבֶט זֶה, הֲרִינִי מֵטִיל קִנְאָה בֵּין הַשְּׁבָטִים, מֶה עָשָׂה? בָּרַר שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה, וְהֵבִיא שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם פִּתְקִין, עַל שִׁבְעִים כְּתָב 'זָקֵן', וּשְׁנַיִם הִנִּיחַ חָלָק, בְּלָלָן וּנְתָנָן בַּקַּלְפִּי. אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וּטְלוּ פִּתְקֵיכֶם. כֹּל מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ 'זָקֵן', אָמַר: כְּבָר קִדֶּשְׁךָ שָׁמַיִם, מִי שֶׁעָלָה בְּיָדוֹ חָלָק, אָמַר: הַמָּקוֹם לֹא חָפַץ בְּךָ, אֲנִי מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ?
(בבלי, סנהדרין)
בספר במדבר פרק י"א כתוב:
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ, וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ... וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּעָנָן, וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו, וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים, וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ, וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד, וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה, וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.
לכאורה שני סיפורים שונים המופיעים זה אחר זה באותו הפרק. שבעים איש מזקני ישראל נבחרים על ידי משה, ומתייצבים בהוראתו ליד אהל מועד. אלהים אוצל עליהם מרוחו, והם מתנבאים נבואה חד-פעמית, המביאה בעקבותיה את השלווים למחנה בני ישראל. שניים אחרים, שנשארו במחנה, הם אלדד ומידד, מתנבאים גם הם במקום מושבם. הדבר מעלה את חמתו של יהושע, הרוצה לכלוא אותם, אך משה עונה לו, ליהושע תשובה מפתיעה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהֹוָה נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן יְהֹוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.
הסיפור תמוה למדי. מה הקשר בין התנבאותם של שבעים הזקנים לבין הופעת השְׂלָיו במחנה בני ישראל? ומה הקשר בין התנבאותם לבין התנבאות אלדד ומידד?
חז"ל רוקחים מהסיפור החסר הזה עלילה מעט יותר מלוכדת, ותוך כדי זה הם גם מסבירים לנו כיצד נבחרים שבעים חברי הסנהדרין.
אם רוצים לחלק את משרות הכבוד שווה בשווה בין שבטי ישראל, אפשר לקחת 6 מכל שבט, ואז יהיו שניים מיותרים. אם, לחלופין, מסתפקים בחמישה מכל שבט, נמצא שעשרה חסרים. אם לוקחים ששה מחלק מהשבטים וחמישה מהנותרים, מעוררים את קנאת השבטים המקופחים. מה עשה משה, על פי חז"ל? לקח שישה מכל שבט, הכין 70 פתקים, עליהם כתוב 'זקן' (כלומר חבר סנהדרין) ועוד 2 פתקים חלקים, ריקים. כל אחד מ-72 הנבחרים שלף פתק מהכובע של משה, כך שאותם אנשים שלרוע מזלם עלה בידם הפתק הריק, נאמר להם מפי משה, כי אלהים לא חפץ בהם. אותם שניים נשלחו למחנה, והם אלדד ומידד, שלא ויתרו, והתנבאו במחנה, לכעסו הרב של יהושע.
השיטה מזכירה מעט את הגרלת דיור למשתכן, שהוצעה לכל מי שמבחינת תנאיו הבסיסיים זכאי להשתתף בהגרלה, אך רק חלק מהם זכו באמת בדירה...
שכחנו בכלל, שעל פי גודלם השונה של השבטים היתה, למעשה, לכל שבט זכות שונה להכניס חברים לסנהדרין. על זה חז"ל בכלל לא מדברים.
לו היה משה משתמש בשיטה הנורבגית המדלגת, יכול היה להכניס עוד חברים לסנהדרין, מה שהיה עולה המון למשלם המיסים...