לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא) וּשְׁכִינְתֵּהּ (וּשְׁכִינָתוֹ) בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ (בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבָה), לְיַחֵד שֵׁם י"ה בו"ה בְּיִחוּדָא שְׁלִים (בְּיִחוּד שָׁלֵם) בְּשֵׁם כֹּל יִשְׂרָאֵל..
תפילה זו, הנהוגה בעדות רבות בישראל לפני קיום מצוה כלשהי, אינה עתיקה מאד. היא מופיעה לראשונה בספר 'ראשית חָכמה', ספר קבלה ומוסר, אשר חובר במאה ה-16 על ידי הרב אליהו די וידאש, מתלמידיו של הרב משה קורדוביירו. וכך כותב בספר זה הרב אליהו:
צריך ,קודם שיעשה הייחוד ההוא, יאמר בפיו ויוציא בשפתיו 'דבר זה או מצווה זו אני עושה לייחד השכינה עם קודשא בריך הוא'.... כיצד? הולך לבית הכנסת לתפילת שחרית - יאמר 'הריני הולך לייחד השכינה עם קודשא בריך הוא'... וכיוצא לשאר התפילות והמצוות...
השכינה, כמושג קבלי, יש לה מובנים שונים – השכינה היא, על פי אחת הגרסאות, מלכותו של האל, ועל פי גרסה אחרת, חלקו הנקבי של האל, כלומר ישות אלוהית שוות ערך לאלוהים הזכרי המוכר לנו. הייחוד המוזכר בתפילה זו הוא, על פי הגרסה השנייה, יחוד של ממש.
תפיסה זו, שאינה זרה לעוסקים בקבלה, עוררה לאורך הדורות התנגדויות חריפות. הנה כך שואל תלמיד את רבו באחד מאתרי האינטרנט:
נראה שמחבר האימרה הזאת האמין שה’ הוא במקורו זכר ונקבה, ומה שהתורה מספרת על היפרדות האישה זה בעצם סיפור על היפרדות באלוהים, ומטרת קיום המצוות היא להביאם להתייחד ולהזדווג בחזרה. האם אין בכך משום כפירה בתורה, והפיכת התורה לעבודה זרה בגילויי עריות כפשוטו?
ועונה לו הרב:
לא. הדבר תלוי בפרשנות שאתה נותן למושגים קבליים. בפשטות לא מדובר על מושגים חומריים כפי שאתה מניח. מדובר על תהליכים רוחניים. זיווג הוא הפריה של הצד הזכרי לגבי הנקבי. וכל אלו אינם חלק מהקב”ה עצמו, אלא הופעות שלו בעולם. הקריאה הילדותית הזאת מאד חביבה על רודפי סנסציות, שכותבים ספרים ומאמרים פרובוקטיביים על המיניות בקבלה וכו’.
והנה ניסיון שונה של ניר מנוסי (בנו של דידי מנוסי, 'חוזר בתשובה' ועוסק, בין השאר, בקבלה) בבלוג שלו 'הרהורי תשובה':
יהודי צריך להסכים להיות האישה של הקדוש-ברוך-הוא והבעל של השכינה. עליו לתת לקב"ה לקדש אותו, לשאת אותו, להוביל אותו. עליו להתמסר אליו בכל מאודו ולמלא את רצונו. עליו לתת בו את האמון הגדול והמפחיד ביותר: לאפשר לו להיכנס לתוכו. אך לא די להיות כנסת ישראל הנשית, המקבלת. כך לא תבוא הגאולה. ביחס לשכינה – הארת ה' המבקשת לשכון בעולם – יש להיות בעל משפיע: יש להשקיע בה, להקימה מעפרה, לקדש אותה, לקשט אותה. יש לבנות לה בית ולהמליכה בו כמלכה. אחרת היא תהיה עזובה, גולה וגלמודה. אחרת היא לא תהיה. כשמסכימים להיות בה-בעת אשתו של הקב"ה והבעל של השכינה, זוכים לקיים "לשם יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה… ביחודא שלים בשם כל ישראל".
מסופקני אם הרעיון המפליג הזה יתקבל בברכה אצל השמרנים שבמאמינים.
הפולמוס סביב תפילה זאת התעורר בחריפות במלחמות החסידים (שהושפעו מהקבלה) והמתנגדים.
כך כותב 'הנודע ביהודה' (ר' יחזקאל לנדאו, פראג, המאה ה-18) על החסידים, אומרי תפילת לשם ייחוד, שהם...
"עָזבו את תורת ה' ומקור מים חיים, שני התלמודים, בבלי וירושלמי, לחצוב להם בורות נשברים, ומתנשאים ברום לבבם. כל אחד אומר: אנכי הרואה, ולי נפתחו שערי שמים, ובעבורי העולם מתקיים. אלו הם מחריבי הדור".
כיום מקובלת אמירת 'לשם יחוד' בעיקר בקרב החסידים והספרדים.