אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ: שְׁנֵי דִיקוֹלוֹגִין (מליצים) הָיוּ עוֹמְדִים לִפְנֵי אַדְרְיָנוֹס. אֶחָד מֵהֶם הָיָה מְלַמֵּד עַל הַדִּבּוּר שֶׁהוּא יָפֶה, וְאֶחָד מְלַמֵּד עַל הַשְּׁתִיקָה שֶׁהִיא יָפָה. אָמַר לוֹ הָאֶחָד: מָרִי (אדוני), אֵין טוֹב מִן הַדִּבּוּר בָּעוֹלָם. אִלּוּלֵא הַדִּבּוּר הֵיאַךְ הָיוּ הַכַּלּוֹת מִתְקַלְּסוֹת, וְהֵיאַךְ הָיָה מַשָּׂא־וּמַתָּן בָּעוֹלָם, וְהֵיאַךְ הָיוּ הַסְּפִינוֹת פּוֹרְשׁוֹת בַּיָּם? אָמַר הַמֶּלֶךְ לְאוֹתוֹ שֶׁהָיָה מְלַמֵּד עַל הַשְּׁתִיקָה שֶׁהִיא יָפָה: הֵיאַךְ אַתָּה לָמֵד עַל הַשְּׁתִיקָה? מִיָּד בָּא לְדַבֵּר. עָמַד חֲבֵרוֹ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לָמָּה סָטַרְתָּ אוֹתוֹ? אָמַר לוֹ: מָרִי, אֲנִי מִשֶּׁלִּי עַל שֶׁלִּי לִמַּדְתִּי, מִן הַדִּבּוּר עַל הַדִּבּוּר, וְזֶה בָּא לְלַמֵּד מִשֶּׁלִּי עַל שֶׁלּוֹ – מִשֶּׁלּוֹ עַל שֶׁלּוֹ יְלַמֵּד!
ילקוט שמעוני בהעלותך עפ"י ספר האגדה
על ערכו של הדבור הרבו לדבר ולכתוב מאז ימי קדם ועד ימינו. על ערכה של השתיקה – פחות. ידוע הפתגם 'יָפָה שְׁתִיקָה לַחֲכָמִים, קַל וָחֹמֶר לַטִּפְּשִׁים' (בבלי פסחים), וגם "גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב" (משלי י"ז). מדוע טוב לו לטיפש לשתוק – לא קשה לנחש. כך לא תיוודע סכלותו. אבל מדוע יפה השתיקה לחכם?
גם המדרש שלפנינו אינו מציג סיבה טובה לשתיקה, אבל ההומור של חז"ל בא כאן לביטוי במעשיה חיננית.
עצם העמדת הדיבור בניגוד לשתיקה אינו מעשה מחוכם ביותר, שכן זו גם זו נחוצות לו לאדם. אבל כשהקיסר אדרינוס מבקש להתבדר בהאזנה לשני דיקולוגין, המתנצחים זה עם זה מה עדיף, נמצאים שני הטמבלים, שירימו את הכפפה.
הראשון מעלה על נס את התועלת שבדיבור, אותה תכונה ייחודית לאדם, השמה אותו לכאורה מעל כל בעלי החיים בשל היכולת התקשורתית שהשפה המדוברת מעניקה למין האנושי.
השני נמצא בעמדת נחיתות, משום שכל ויכוח צריך להתנהל באמצעות דיבור, וכך אנוס הוא לסנגר על השתיקה באמצעות מילים.
בא הראשון, ונותן לו כאפה רצינית, כתגובה על כך, שהוא משתמש בכלי הדיבור כדי להאדיר את השתיקה. האם צודק הראשון? האם יש פגם בהסבר מילולי על ערכה של השתיקה?
לא הספקנו, לא אנו ולא הקיסר, לשמוע מה הם טיעוניו של מליץ השתיקה, וחבל, שכן יכולים היינו אולי ללמוד משהו חדש על הדבר. אך אנו לא נסתפק בסטירה, שסיימה את האגדה בפאנצ' מחויך, ונשאל שתי שאלות חשובות:
א. מהן, באמת, מעלותיה של השתיקה? אחת התשובות תתחיל בהצבעה על מצבים, בהם הדיבור עלול להזיק. דוגמה מרגשת ניתנת לנו בספר איוב. רעיו של איוב, הבאים לביתו אחרי שנחתו עליו כל המכות הנוראות משמיים, הבינו, כי בשעה קשה כזו אין מה לומר לו, לָאָבֵל הסובל, אֲבָל אפשר לשבת עמו ולשתוק, ובכך להביע את קרבתם אליו ואת רצונם בחברתו למרות הכל. זה שמיד לאחר מכן הם פותחים את פיותיהם, ולא סוגרים אותם לאורך ארבעים פרקים, זה כבר עניין אחר. והנה מצב אחר לחלוטין, שבו יפה השתיקה: האזנה לקונצרט – שעה המוקדשת לקליטה חושית ולא לפליטה של מחשבות. חז"ל מדגישים גם את פער הידע בין מורה גדול לתלמידיו, המחייב את התלמידים להעניק למורה את הכבוד הראוי לו על ידי שתיקה שלהם.
ב. והאם ניתן להמחיש את ערכה של שתיקה ללא דיבור עליה? בהחלט כן. החכם, שנקרא ללמד סנגוריה על השתיקה, יכול היה להביא את טיעוניו כתובים על דף, ולמוסרם לקיסר. גם זו שתיקה, המעידה על כך, שלדיבור יש תחליפים, המאפשרים העברת מידע בלעדיו. יכול היה לשלוף חליל מתרמילו ולנגן, ואפילו לשיר ללא מילים. לאמנות לא מילולית על כל סוגיה יש ערך רב בעולמנו, וכידוע לנו, הסברים המלווים חוויה אמנותית לפעמים מקלקלים את החוויה.