?תְּפִלָּה – בְּאֵיזוֹ שָׂפָה

שָׁנִינוּ, כִּי תְּפִלָּה נֶאֱמֶרֶת בְּכָל לָשׁוֹן. וְהַטַּעַם הוּא: בַּקָּשַׁת רַחֲמִים הִיא. כָּל אֹפֶן שֶׁרוֹצֶה הוּא מִתְפַּלֵּל. וְשׁוֹאֲלִים: וַהֲרֵי אָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בִּתְפִלָּה בְּלָשׁוֹן אֲרָמִית, וּכְפִי שֶׁאָמַר ר' יוֹחָנָן: כָּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרָמִי — אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין (מְטַפְּלִים) לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרָמִי!

וּמְשִׁיבִים: אֵין זֶה קָשֶׁה. זוֹ שֶׁאָמַר ר' יוֹחָנָן, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר תְּפִלָּתוֹ בְּכָל לָשׁוֹן - הֲרֵי זֶה בִּתְפִלַּת יָחִיד, הַצָּרִיךְ לְסִיּוּעַ הַמַּלְאָכִים, וְאוּלָם זוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה, שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּכָל לָשׁוֹן - הֲרֵי זֶה בִּתְפִלָּה בְּצִבּוּר.

וְשׁוֹאֲלִים: וְהַאִם אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרָמִי? וַהֲרֵי שָׁנִינוּ בַּבְּרַיְתָא: יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שָׁמַע בַּת קוֹל מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: נִצְּחוּ טַלְיָא דַּאֲזַלוּ לַאֲגָחָא קְרָבָא לְאַנְטוֹכְיָא - נִצְּחוּ הַיְּלָדִים, הַצְּעִירִים, שֶׁהָלְכוּ לְמִלְחָמָה לְאַנְטִיּוֹכְיׇה. וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, שֶׁשָּׁמַע בַּת קוֹל מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: בָּטְלַת עֲבִידְתָּא דַּאֲמַר שָׂנְאָה לְאַיְתָאָה עַל הֵיכְלָא - בָּטְלָה הַגְּזֵרָה שֶׁאָמַר הַשּׂוֹנֵא לְהָבִיא עַל הַהֵיכָל, וְנֶהֱרַג גַּסְקַלְגָּס, גָּיוּס קָלִיגוּלָה, וּבָטְלוּ גְּזֵרוֹתָיו, וְכָתְבוּ אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּשְׁמְעָה בַּת הַקּוֹל, וְנִמְצָא אַחַר כָּךְ, שֶׁכִּוְּנוּ בְּדִיּוּק לְאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁאֵרַע הַדָּבָר. וַהֲרֵי בִּלְשׁוֹן אֲרָמִי הָיְתָה אוֹמֶרֶת!

וּמְשִׁיבִים: אִם תִּרְצֶה, אֱמֹר: בַּת קוֹל שׁוֹנָה, שֶׁלְּהַשְׁמִיעַ הִיא עֲשׂוּיָה, וּמְדַבֶּרֶת גַּם בְּלָשׁוֹן אֲרָמִית, וְאוּלָם אֵינָהּ שׁוֹמַעַת, אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְאִם תִּרְצֶה, אֱמֹר: הַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵל הָיָה זֶה, שֶׁאָמַר הֶחָכָם עַל יוֹסֵף: בָּא גַּבְרִיאֵל, וְלִמְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן, וְדַוְקָא הוּא בָּקִי בְּכָל הַלְּשׁוֹנוֹת, אֲבָל לֹא שְׁאָר הַמַּלְאָכִים.

בבלי סוטה עפ"י שטיינזלץ

לב הסוגיה, שכלל אינו זוכה להתייחסות החכמים, הוא עניין המנהג להתפלל בשפה שאינה לשון הקודש – עברית. אם נחשוב על כך, שתפילות נוצרו באופן ספונטני על ידי אנשים, שרגשותיהם הכתיבו להם פניה בדיבור אל האלוהים, ורק לאחר מכן, הרבה יותר מאוחר, נתגבשו מנהגי ונוסחי תפילה בציבור, נשתכנע ללא קושי, שמאז ומתמיד דיברו אנשים אל האלוהים בשפה בה הם רגילים לדבר עם זולתם, ומכאן שתפילה בארמית עבור מי שהעברית אינה שגורה על לשונו (וכך היה במשך דורות רבים) אינה פסולה כלל וכלל.

אבל החכמים הנזכרים במדרש זה אינם מתעלים לרמה זו של הדיון. יש להם בעיה עם אמירות של המשנה ואמירות סותרות של ר' יהודה ור' יוחנן. אמירות אלה אינן מלוות בנימוקים משכנעים, פרט להזכרת אחת ממטרותיה החשובות של תפילה– בקשת רחמים. גם כאן חסר נימוק של ממש, אך נוכל להשלים את האמירה בהתייחסות למצבו הרגשי של האדם הזקוק לרחמים, מצב המכוונו לדיבור ספונטני בשפה בה הוא רגיל לדבר.

נוכל רק לנחש מה היו הסיבות להתנגדותם של ר' יהודה ור' יוחנן לתפילה בלשון ארמית, או כל לשון זרה אחרת. סיבה אחת היא מעמדה המקודש של לשון המקרא, שרובה ככולה עברית נקייה ממילים זרות (אם לא נפנה לחקר היסטורי של מילים עבריות, שמוצאן אכדי, ערבי או אחר). הקשר בין התורה לאל שנתן את התורה מכתיב, אולי, פניה אל האל בלשון המקרא. סיבה שניה אפשרית היא הרצון להתבדל מהגויים, שבקרבם אנו חיים, אפילו בארץ ישראל, ארצם של ר' יהודה ור' יוחנן.

מה כן עולה בדיון התלמודי שלפנינו? כל מיני התחכמויות, והנה הן בתמצית:

א. תפילת יחיד נזקקת לסיוע המלאכים (מי קבע?), ועל כן יש לדבר עברית, המלאכים יודעים רק עברית. בתפילה בציבור יש לדבר עברית צחה.

ב. ואם המלאכים אינם דוברי ארמית, כיצד זה שמעו חכמים שונים בת-קול שמיימית, שמקורה בבית המקדש, והיא דוברת ארמית? זה מפני שבת-קול אמנם דוברת ארמית, אבל שומעת רק עברית... בדרך כלל זה הפוך: יש המתקשים בדיבור בעברית, אך מבינים דיבור עברי המושמע לאוזניהם. אם אדם שומע בת-קול הדוברת ארמית, זה אומר משהו על אותו אדם, ופחות על מקור הקול...

ג.  ועוד אפשרות: בין המלאכים ישנם, כמו המלאך גבריאל, כאלה, המדברים שפות רבות, אך רובם ככולם דוברי עברית בלבד.

ההתלבטות לגבי לשון התפילה לא פסחה על הדורות האחרונים. בקרב יהודים, החיים בגולה, ואשר העברית אינה שגורה על לשונם, התפתח הנוהג להחזיק בסידור תפילה, שבו מודפס התרגום של התפילה העברית לשפת המדינה לצד הטקסט העברי, וישנן קהילות, המתפללות בקול בשפת המדינה, כדי שלמילים המושמעות יהיה מובן, ולא ידקלמו אותן כמין אַבְּרָקָדַבְּרָה. אני נזכר במה שסיפרה לי אמי על אביה, יהודי מסורתי יליד גרמניה, אותו לא זכיתי להכיר, שידע לקרוא עברית, אך התקשה בכך, והיה מכין עצמו לקריאה בתורה בבית הכנסת משבת לשבת, כדי לא להיכשל בקריאה במעמד התפילה בציבור.

כבוד לשפה העברית הוא מרכיב חשוב בזהות היהודית של כולנו, אך איסור להתפלל בשפה אחרת נשמע קיצוני למדי!