אָדָם אֶחָד בֶּן בָּבֶל, שֶׁעָלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נָשָׂא שָׁם אִשָּׁה. אָמַר לָהּ: בַּשְּׁלִי לִי שְׁתֵּי עֲדָשִׁים, כְּלוֹמַר, מְעַט עֲדָשִׁים. בִּשְּׁלָהּ לוֹ בְּדִיּוּק שְׁתֵּי עֲדָשִׁים. רָתַח עָלֶיהָ. לְמָחָר, כְּדֵי לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר, אָמַר לָהּ: בַּשְּׁלִי לִי סְאָה, כְּלוֹמַר, הַרְבֵּה עֲדָשִׁים. בִּשְּׁלָהּ לוֹ סְאָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לִסְעֻדָּתוֹ שֶׁל אָדָם. אָמַר לָהּ: לְכִי הָבִיאִי לִי תְּרֵי בּוּצִינֵי (שְׁתֵּי דְּלָעוֹת קְטַנּוֹת), שֶׁבְּבָבֶל קוֹרְאִים לִדְלַעַת "בּוּצִינָא". הָלְכָה וֶהֱבִיאָהּ לוֹ שְׁנֵי נֵרוֹת, כִּי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָרְאוּ לְנֵר "בּוּצִינָא".
כָּעַס, וְאָמַר לָהּ: לְכִי, וְשִׁבְרִי אוֹתָן עַל רֵישָׁא דְּבָבָא (רֹאשׁ הַשַּׁעַר). וְהִיא לֹא הֵבִינָה לָשׁוֹן זוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה יוֹשֵׁב הֶחָכָם בָּבָא בֶּן בּוּטׇא בַּשַּׁעַר, וְהָיָה דָּן דִּין. הָלְכָה, וְשָׁבְרָה אוֹתָן עַל רֹאשׁוֹ, שֶׁהָיָה שְׁמוֹ בָּבָא. אָמַר לָהּ: מָה זֶה שֶׁעָשִׂית? אָמְרָה לוֹ: כָּךְ צִוַּנִי בַּעֲלִי. אָמַר: אַתְּ עָשִׂיתָ רָצוֹן בַּעֲלֵךְ - אִם כָּךְ, הַמָּקוֹם יוֹצִיא מִמֵּךְ שְׁנֵי בָּנִים, כְּנֶגֶד שְׁנֵי הַנֵּרוֹת, כְּבָבָא בֶּן בֻּטָּא.
בבלי נדרים עפ"י שטיינזלץ
המתח בין שתי קהילות יהודיות בעלות מסורת ומעמד, הקהילה הבבלית והקהילה הארץ-ישראלית, בא לידי ביטוי בדרכים רבות ושונות. הסיפור הקטן שלפנינו מתאר מצב משעשע לכאורה, שבו נושא איש בבלי אישה ארץ-ישראלית. האיש עלה מבבל, והוא מתגורר בארץ ישראל. לכאורה, עליו להכיר במנהגי המקום, כמו גם להבין את לשון המקום, ולהתנהג בהתאם (ברומא – התנהג כרומאי). אבל הערך הזה, של כיבוד מנהגי המקום, מתנגש עם ערך אחר, שהיה חשוב מאד בעיניו של אותו עולה חדש, והוא חובתה של האישה לכבד את רצון בעלה ולנהוג על פי רצון זה.
האישה אינה מורדת במצופה ממנה, והיא מנסה להשביע את רצון הבעל החדש, אלא שרצונו אינו ברור לה, שכן העברית שהוא מדבר היא ניב בבלי, העשיר במילים בארמית. וכך, פעם אחר פעם, מפרשת האישה בטעות את דברי בעלה, והגבר כועס! היא אמורה, לדעתו, להבין את לשונו, גם אם זו לשון זרה לשפת ארץ ישראל.
כשאומרים בבבל 'שְׁתֵּי עֲדָשִׁים', מתכוונים למעט עדשים. אגב, גם באנגלית נהוג לומר a couple of ולהתכוון למעט. האישה הצייתנית נוטלת שתי עדשים, מבשלת אותן, ומגישה לבעלה. מה הפלא, שאין הקומץ הזה משביע את הָאֲרִי הזועם? אותה טעות מתרחשת כאשר למחרת אומר לה האיש: 'בַּשְּׁלִי לִי סְאָה (של עדשים)', כלומר הרבה עדשים, כמו שאומרים הבבלים. סאה, כיחידת מידה, זה הרבה מאד, והאישה המבוהלת מבשלת עדשים בשביל גדוד. 'תְּרֵי בּוּצִינֵי', שהן בסלנג הבבלי שְׁתֵּי דְּלָעוֹת קְטַנּוֹת, הן עבור האישה המסכנה שני נרות, שכן נר קרוי בארץ ישראל 'בוצינא'. האם הבעל לא מבין, שישנה כאן בעיה לשונית, ולא עשיית דווקא מצד האישה? ברוב כעסו, מצווה הבעל על אשתו לקחת את הנרות, שהביאה לו, ולהטיח אותן על רֵישָׁא דְּבָבָא, הוא רֹאשׁ הַשַּׁעַר. דווקא הוראה מטופשת זו מובילה את האישה לסיום המוצלח של הפארסה המשפחתית. 'בבא' אינו רק שער בארמית, אלא, למרבה המזל, גם שמו של אחד החכמים הנחמדים של אותה תקופה - בָבָא בֶּן בֻּטָּא. מרוב פחד להמרות את פי בעלה הנחמד פחות, הולכת האישה, ושני הנרות המיותרים בידיה, לחפש את בבא. האירוניה של האגדה מוצאת את בבא בן בוטא בבבא של העיר, כלומר יושב בשער העיר. היא מטיחה את הנרות בראשו של החכם, וזה, למרבה הפלא, אינו מתנפל על האישה, אלא מבקש ממנה להסביר את מעשיה. עד מהרה מתגלה אי ההבנה הלשונית, ובבא בן בוטא משבח את האישה על צייתנותה (מה יש לְשַׁבֵּחַ כאן? שואלים הפמיניסטים) ועל דבקותה במשימה, והוא מברך אותה, שממעיה יֵצאו שני בנים מוצלחים, כנגד שני הנרות. Happy end!
ואני את הבעל גס הרוח הזה הייתי שולח, לפחות, לאולפן לעברית ארץ ישראלית!