"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תּוֹצֵא הָאָרֶץ". לְפִי שֶׁהַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת נִבְרְאוּ בָּאָרֶץ בְּיוֹם רִאשׁוֹן, וְלֹא יָצְאוּ עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ, אֲבָל הָיוּ מֻבְלָעִים בְּתוֹכָהּ, לְכָךְ כְּשֶׁהֵם מֵתִים, רוּחוֹת שֶׁלָּהֶם יוֹרְדוֹת לְמַטָּה בַּמָּקוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ מִמֶּנָּה, וְנַפְשׁוֹתָם כָּלוֹת, כְּשֵׁם שֶׁגּוּפָם כָּלֶה.
מדרש אגדה
לבעלי החיים יש נפש, או נשמה, כשם שלבני האדם יש נשמה, אלא שגורל נשמות אלה שונה מגורל נשמות אלה. כך אומר מדרש אגדה.
בעלי החיים היו שם עוד מהיום הראשון. כך אומר מדרש אגדה:
"וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". עָשְׂתָה הָאָרֶץ וְלֹא מִחָה בָּהּ, וְאֵינוֹ אוֹמֵר בָּהּ 'וַיִּבְרָא' אֶלָּא 'וַתּוֹצֵא', מִכֵּן שֶׁבְּרוּאִים הָיוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא הָיָה לָאָרֶץ רְשׁוּת לְהוֹצִיאָן עַד שֶׁנָּתַן לָהּ הקב"ה [רְשׁוּת] לְהוֹצִיא.
אם כתוב "תּוֹצֵא הָאָרֶץ", ולא כתוב 'ויברא אלהים', הרי שהארץ הוציאה מקרבה ברואים, שהיו כבר בתוכה מן היום הראשון לבריאה. מדוע לא נתן אלוהים לארץ רשות להוציא את אותם ברואים כבר ביום הראשון? אין המדרש מסביר, אבל על פי ההיגיון המעשי נוסח חז"ל ניתן אולי להניח, כי אלוהים ברא את המאורות, את הימים והנהרות ואת הצמחים כדי לשרת את בעלי החיים, ועל כן תכנן אלוהים את הופעת אלה רק אחרי היום הרביעי.
נשוב למדרש, הפותח את הדף שלנו. בעלי החיים נוצרו בתוך האדמה, ועל כן במותם חוזרות הנפשות שלהם אל האדמה, בעוד שגורל נפש האדם הוא שונה. מותר האדם מן הבהמה – יש, והוא עליית נפש האדם למעלה. נפשות הבהמות, השבות לארץ, כלות, ואילו נפשות בני האדם – גורל אחר להן. המדרש שלנו אינו מפרט מה קורה להן.
אני נזכר בקהלת פרק ג', התוהה לגבי גורל רוחות האדם והבהמה:
מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם. כְּמוֹת זֶה, כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד. הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם, הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה, הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ?
הנה לנו הוכחה, כי 'מדרש אגדה' אינו מבוסס על ספר קהלת דווקא. אליבא דקהלת "רוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן". קהלת מעלה סימן שאלה גדול גם על עניין הנשמות של בני האדם ושל בעלי החיים. הוא מכיר את התפיסה, הגורסת כי נפשות אלה עולות מעלה, וכי נפשות אלה יורדות מטה, וכלות מן העולם, אך הוא אינו מחזיק בה. אין אנו צריכים ללכת רחוק אל תורות המזרח כדי לפגוש את האמונה בנשמות בעלי חיים המתגלגלות באדם ולהפך. יש לנו מהטוב הזה גם במסורת היהודית. הנה סיפור משלנו:
רבי שלמה בלוך, תלמידו של "החפץ חיים", סיפר בשם רבו, כי בעיר שאוועל קם השמש בבוקר השכם לפתוח את פתח בית הכנסת 'והנה מגיע אתו לבית הכנסת חזיר-יער, שרצה אף הוא להיכנס לבית הכנסת. ניסה השמש לגרשו, אך החזיר התעקש, וכשהשמש פתח את הדלת קפץ ורץ פנימה. החזיר ניגש אל עמוד החזן, ודפדף בסידור של קלף שעמד שם, עד שהגיע לפיוט "מה לך חזיר היער במתי יער". החזיר קרע את המילים האלה מהסידור, וברח משם. השמש המופתע וההמום ניגש בבהלה לרב העיר, שאמר לו שפיוט זה נמשל לעשיו הרשע, וכי יש בכך סימן רע. כעבור ימים ספורים אירעה שרפה גדולה בעיירה, וכל בתי היהודים נשרפו. "היה זה גלגול של עשיו", הסביר ה"חפץ חיים".
חשוב לציין כי במדרש אגדה כתוב 'רוח', ולא 'נפש' או 'נשמה'. יש הגורסים כי נשמה אינה נפש, וכי לבעלי החיים יש נפש, אך אין נשמה. לא אתפלא אם אמצא דברי רבנים, הטוענים כי יש הבחנה איכותית גם בין נשמות של יהודים לנשמות של גויים.
הנה, לדוגמה, דברי ר' אברהם אבן עזרא: "והזכיר שברא גופו מן האדמה, ואחר כן "ויפח באפיו נשמת חיים" (בר' ב , ז). ורמז 'חיים' - בעבור שהיא עומדת, ולא תאבד כנפש הבהמה. והפרש יש בין 'נשמה' ו'נפש', כי לא מצאנו במקרא 'נשמה' כי אם על בני אדם, כעניין "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בר' ז , כב) - שָׁב על האדם לבדו. ואמר שלמה בסוף הספר (קהלת), שרוח בני האדם "תשוב אל האלהים" (קהלת יב , ז) ולא אל העפר".
ואם הדיון הקצר הזה (והלא ממצה) רק בלבל אותנו, גם זה בסדר. מדובר באמונות ולא בשאלות מדעיות.