ר' פִּנְחָס אוֹמֵר: אַחַר אַרְבָּעִים שָׁנָה רָצָה מֹשֶׁה לְהַזְכִּיר לְיִשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר לָהֶם: זְכוּרִים אַתֶּם, שֶׁאֲמַרְתֶּם בְּמִדְבָּר הַזֶּה "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ, אִם אָיִן?", אֶלָּא אָמַר מֹשֶׁה: אִם אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם כָּךְ, הֲרֵי אֲנִי מְגַלֶּה אֶת פְּנֵיהֶם, וְהַמְּגַלֶּה פָּנִים לַחֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לעוה"ב, אֶלָּא אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם כָּךְ: מַעֲשֵׂה עֲמָלֵק, וְהֵם מְבִינִים מָה שֶׁכָּתוּב לְפָנָיו.
מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס אֶחָד, וְכֶלֶב קָשׁוּר בְּפֶתַח הַפַּרְדֵּס, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּעֲלִיּוֹתָיו, צוֹפֶה וּמַבִּיט כָּל מָה שֶׁבְּפַרְדֵּס. נִכְנָס אוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ לִגְנֹב מִן הַפַּרְדֵּס, וְשִׁסָּה בּוֹ אֶת הַכֶּלֶב, וְקָרַע אֶת בְּגָדָיו. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם אֲנִי אוֹמֵר לְאוֹהֲבִי: לָמָּה נִכְנַסְתָּ לְתוֹךְ הַפַּרְדֵּס? הֲרֵי אֲנִי מְגַלֶּה אֶת פָּנָיו, אֶלָּא הֲרֵינִי אוֹמֵר לוֹ: הֲרָאִיתָ אוֹתוֹ כֶּלֶב שׁוֹטֶה, אֵיךְ קָרַע אֶת בְּגָדֶיךָ, וְלֹא הָיָה מֵבִין שֶׁאַתָּה אוֹהֲבִי? כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הֲרֵי אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: מַעֲשֵׂה עֲמָלֵק, וּמִיָּד הֵם מְבִינִים מַה שֶּׁכָּתוּב לְעֵיל. לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק".
פרקי דרבי אליעזר
במסכת אבות נאמר:
הַמְחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, וְהַמְּגַלֶּה פָּנִים בַּתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא.
המדרש שלפנינו מערבב שני חלקי פסוק ממקור זה, ומרכיב כלל חדש:
הַמְּגַלֶּה פָּנִים לַחֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לעוה"ב.
לביטוי 'מגלה פנים בתורה' אין משמעות אחת מוסכמת, אך נראה שמדובר בחשיפת רעיונות בעייתיים בתורה מתוך כוונה לבזות את התורה, או במתן פרשנות לא הוגנת לפסוקי תורה. בזאת מגלה האדם את פניה של התורה באופן לא הגון, וגורם לבזיונה. 'מגלה פנים לחברו' הוא מי שמגלה לציבור את פניו הלא מוכרים והלא מכובדים של אדם אחר, מה שגורם להלבנת פניו, כלומר לביושו.
גם כאשר חטא אדם, ואני מרגיש חובה לנזוף בו, או לפחות להעיר לו על כך, אני נדרש לחשוב אם זה מחייב שאלבין את פניו ברבים. על זאת מדבר המדרש שלפנינו.
למדרש שני חלקים. הראשון עוסק בציווי של אלוהים לבני ישראל: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". על פי רוב אנו מבינים את הציווי הזה כקריאה לא לשכוח ולא לסלוח לרְשׁוֹעִים הארורים האלה. המדרש מציע לנו לחזור ולקרוא את הציווי בדרך אחרת. עמלק עשה לנו צרות, אך העם המרושע הזה היה בסך הכל מטה זעמו של אלוהים נגדנו. חֶטְאֵנוּ היה באובדן האמונה באלוהים. הלא כך אמרנו: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ, אִם אָיִן?". על חטא זה נענשנו במתקפה העמלקית. צריך היה אלוהים לומר לנו: 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, וּמַדּוּעַ'. אבל אלוהים מעדיף לא לגלות את פנינו, לא לבייש אותנו, מתוך הנחה שרמז יספיק לנו.
חלקו השני של המדרש הוא המשל, וכמו במשלים חז"ליים רבים, גם הפעם אלוהים הוא המלך. עם ישראל הוא אוהבו של המלך. המלך יושב בעליותיו, וצופה בפרדס מלמעלה, וכך לא נעלם מעיניו, שאוהבו, דווקא אוהבו, נכנס לפרדס בלי רשות לגנוב מפירותיו. היום היה פרדסו של המלך מרושת במצלמות, אך המלך שלנו אינו זקוק למצלמות, שכן הוא יושב בעליותיו, שם למעלה בשמים, ורואה הכל. זה רק אנחנו, שלפעמים נדמה לנו שאין ה' בקרבנו.
המלך משסה בפולש את כלב השמירה של הפרדס, וזה קורע את בגדיו של האיש. משנפגשים המלך ואוהבו, מקפיד המלך לומר לחברו, שהוא יודע על המקרה, אבל הוא עושה זאת בדרך עקיפין, שנועדה לא לבייש את האיש, וגם להזכיר לו, שעדיין חברים הם. 'ראיתי איך הכלב תקף אותך. הוא לא ידע שאנחנו חברים!' – אומר המלך לאוהבו.
כך אלוהים של המדרש הזה – אינו מזכיר לנו את כל חטאינו (בניגוד למה שהוא עושה בהזדמנויות רבות אחרות), אלא רק רומז לנו על כך, ועוד מזכיר לנו, שיש דרך חזרה אל מערכת היחסים האוהבת שהיתה לנו בעבר.
המסר הדתי של המדרש פחות חשוב בעיני מהמסר האומר שאין להלבין פנים שלא לצורך.