דָּרַשׁ רָבָא בְּנוֹ שֶׁל רַב עִלַּאי: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר "וְיֹאמַר ה': יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן, וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם, הָלֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה, וּבְרַגְלֵיהֶן תְּעַכַּסְנָה" (יְשַׁעְיָהוּ ג, טז)? "יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן" הַכַּוָּנָה, שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה, וּמַגְבִּיהוֹת עַצְמָן שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ צְנִיעוּת. עַל הָאָמוּר "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן" מַסְבִּיר הוּא, שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת פְּסִיעוֹת קְטַנּוֹת, עָקֵב בְּצַד גּוּדָל, כְּדֵי לְהַרְאוֹת עַצְמָן יוֹתֵר. וּ"מְשַׂקְּרוֹת עֵינַיִם" - שֶׁהָיוּ מְמַלְּאוֹת כָּחֹל בְּעֵינֵיהֶן וּמְרַמְּזוֹת. "הָלֹךְ וְטָפֹף" - שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת הָעֲשִׁירוֹת שֶׁבָּהֶן אִשָּׁה אֲרֻכָּה בְּצַד אִשָּׁה קְצָרָה, כְּדֵי שֶׁתֵּרָאֶה הַגְּבוֹהָה יוֹתֵר בּוֹלֶטֶת בְּגָבְהָהּ. "וּבְרַגְלֵיהֶן תְּעַכַּסְנָה" - אָמַר ר' יִצְחָק דְּבֵי מִבֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל ר' אַמִּי: מְלַמֵּד, שֶׁמְּטִילוֹת הָיוּ בָּשְׂמֵי מוֹר וַאֲפַרְסְמוֹן בְּמִנְעֲלֵיהֶן, וּמְהַלְּכוֹת בְּשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעוֹת אֵצֶל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, הָיוּ בּוֹעֲטוֹת בַּקַּרְקַע, וּמַתִּיזוֹת עֲלֵיהֶם מִן הַבֹּשֶׂם, וּמַכְנִיסוֹת בָּהֶן יֵצֶר הָרָע כְּאֶרֶס הַנָּחָשׁ.
בבלי שבת עפ"י שטיינזלץ
דָּרַשׁ רָבָא: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר "חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ לֹא יָדְעוּ אוֹר" (אִיּוֹב כד, טז) - מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן, וְהָיוּ מַפְקִידִים אֶצְלוֹ אֲפַרְסְמוֹן, שֶׁרֵיחוֹ נוֹדֵף בְּיוֹתֵר, וּמַנִּיחִים אוֹתוֹ בַּעֲלֵי הַבָּתִּים בְּבֵית גִּנְזֵיהֶם. לָעֶרֶב הָיוּ בָּאִים הַמַּפְקִידִים, וּמְרִיחִין אֶת הָאֲפַרְסְמוֹן כְּכֶלֶב, הֵיכָן הוּא טָמוּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב, יֶהֱמוּ כְּכֶלֶב, וִיסוֹבְבוּ עִיר" (תְּהִלִּים נט, ז), וּבָאִים וְחוֹתְרִים שָׁם, שֶׁהֲרֵי נוֹדַע לָהֶם עַל יְדֵי כָּךְ הֵיכָן בֵּית גְּנָזָיו שֶׁל הֶעָשִׁיר, וְנוֹטְלִין אוֹתוֹ מָמוֹן.
בבלי סנהדרין עפ"י שטיינזלץ
המור והאפרסמון, בהם היתה מפורסמת ממלכת יהודה מתקופת המקרא ועד תקופת המשנה והתלמוד, היו מצרכי מותרות, ומחירם הרקיע שחקים באותם ימים. אין פלא, ששמם מוזכר גם בהקשרים עברייניים. שני המדרשים שלפנינו מספרים מעשיות פנטסטיות, הקשורות בשימושים נלוזים במור ובאפרסמון. היה או לא היה? הסיפורים יפים, מכל מקום...
הנביא ישעיהו נזף בבנות ציון העשירות והגנדרניות. נזיפה זו לא היתה דווקא על רקע המאבק לצניעות הבנות, כי אם על רקע החטאים הפולחניים והחברתיים הרבים, שעשירי יהודה חטאו, לדעתו של הנביא.
חז"ל מנתקים את הפסוק הזה מהקשרו, ועוסקים בענייני צניעות, איך לא?! מה עשו בנות הטובים של ציון? אומר רבא. הן היו מקשטות את גופן בבגדים, בתכשיטים ובבשמים כדי למשוך את ליבם של בני ציון הנלבבים, שראשם היה עסוק בתורה. השימוש במור ובאפרסמון היה מתוחכם ונועז. הן הניחו בְּשָׂמִים אלה בתוך נעליהן, כנראה בכיסים מיוחדים (כאלה היו בשימוש בעת העתיקה – זוכרים את "צרור המור לי, בין שדי ילין"?), וכאשר היו הג'מעה עוברים ברחוב, היו מחככות נעל בנעל, ומפיצות את הריח הקסום, אשר היה מכניס בבחורים הטובים את יצר הרע, געוואלד...
ספר איוב, עם פסוקיו הקשים לפענוח, היווה כר פורה למדרשי חז"ל. מפסוק כזה, "חָתַר בַּחֹשֶׁךְ בָּתִּים יוֹמָם חִתְּמוּ לָמוֹ לֹא יָדְעוּ אוֹר", ביחד עם "יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב, יֶהֱמוּ כְּכֶלֶב, וִיסוֹבְבוּ עִיר" מאחד ממזמורי תהלים, רוקחים חכמינו סיפור מרתק, היאה למותחן פשע. על פי מדרש זה, היו פעם גנבים מתוחכמים. הם ביקשו מאחד הטייקונים המקומיים טובה – להפקיד אצלו כד של אפרסמון לזמן מה, שכן להם אין, לדבריהם, מחסן מוגן כמו שלו. העשיר התמים נאות לבקשתם, קיבל מידיהם את הכד, והכניסו לבית גנזיו, אותו לא הראה לאנשים, שלא היו חברים קרובים שלו. בלילה שָׁבוּ הפושעים, ובעזרת חוש הריח גילו היכן בביתו של העשיר נמצא חדר האוצרות שלו – כל כך חזק ומובהק היה בושם האפרסמון הנדיף. או אז חדרו החבר'ה אל בית הגנזים, וגילחו את כספו של העשיר, ושבו בשלום לבסיסם, שמחים וטובי-לב, עשירים כקורח ומבושמים מכף רגל ועד ראש.