בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכָּל אָדָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַבַּיְתּוֹסִים וְכוּ'. תָּנוּ רַבָּנָן: מַה קִּלְקוּל קִלְקְלוּ הַבַּיְתּוֹסִין? פַּעַם אַחַת, בִּקְּשׁוּ בַּיְתּוֹסִין לְהַטְעוֹת אֶת חֲכָמִים. שָׂכְרוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם בְּאַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, אֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ וְאֶחָד מִשֶּׁלָּהֶם. שֶׁלָּהֶם הֵעִיד עֵדוּתוֹ וְיָצָא. שֶׁלָּנוּ, אָמְרוּ לוֹ: אֱמֹר כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה! אָמַר לָהֶם: עוֹלֶה הָיִיתִי בְּמַעֲלֶה אֲדֻמִּים, וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא רָבוּץ בֵּין שְׁנֵי סְלָעִים, רֹאשׁוֹ דּוֹמֶה לְעֵגֶל, אָזְנָיו דּוֹמִין לִגְדִי, קַרְנָיו דּוֹמוֹת לִצְבִי, וּזְנָבוֹ מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו, וְהֵצַצְתִּי בּוֹ וְנִרְתַּעְתִּי, וְנָפַלְתִּי לַאֲחוֹרַי, וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים לִי, הֲרֵי מָאתַיִם זוּז צְרוּרִים לִי בִּסְדִינִי. אָמְרוּ לוֹ: מִי הִזְקִיקְךָ לְכָךְ? אָמַר לָהֶם: שָׁמַעְתִּי שֶׁבִּקְּשׁוּ בַּיְתּוֹסִים לְהַטְעוֹת אֶת הַחֲכָמִים, אָמַרְתִּי: אֵלֵךְ אֲנִי וְאוֹדִיעַ לָהֶם, שֶׁמָּא יָבוֹאוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִין, וְיַטְעוּ אֶת הַחֲכָמִים. אָמְרוּ לוֹ: מָאתַיִם זוּז נְתוּנִין לְךָ בְּמַתָּנָה, וְהַשּׂוֹכֶרְךָ יִמָּתַח עַל הָעַמּוּד. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְקִינוּ, שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא מִן הַמַּכִּירִין]
בבלי ראש השנה
עדות החודש היא, כמובן, עדותו של מי שראה את מולד הלבנה, ועל סמך עדותו מקדשים את החודש החדש. המדרש מספר על מחלוקות שהיו בין חכמים (פרושים?) לבייתוסים, מחלוקות שהביאו לכך, שהבייתוסים ניסו לשבש את מנהגי קידוש החודש על ידי מתן עדות שקר.
מי היו הבייתוסים? שם זה מצוי בכתבי חז"ל המספרים על תקופת בית שני, אך אינו מופיע בכתבים מוקדמים יותר, כמו כתבי יוסף בן מתתיהו. יתכן שהיה זה זרם מאד קרוב לצדוקים, שהיו מן האליטה המיוחסת של כוהני המקדש, ויתכן שהם הופיעו מאוחר יותר, והושפעו מהמחשבה הצדוקית. נצחונם של הפרושים בקרב על ההגמוניה בעם היהודי לקראת סוף תקופת בית שני דחק את הצדוקים (כמו את הבייתוסים), עד כי בימינו לא ידוע עליהם מספיק. ויכוח גדול נטוש סביב השאלה אם קבוצות עלית אלה של כוהנים, שנדחקו מהמקדש, השאירו כתבים שלהם במערות קומראן, שם נמצאו במחצית המאה העשרים, או שמא היו אלה אנשים בני זרמים אחרים ביהדות.
מאבקם של הבייתוסים בפרושים נסב על כמה שאלות תיאולוגיות, כמו תחיית המתים, שכר ועונש ועולם הבא (בניגוד לפרושים, הם לא האמינו במושגים אלה). למאבק היו גם ביטויים מעשיים בניסיון לשבש פרקטיקות דתיות שהנהיגו הפרושים, והמדרש שלפנינו מספר אודות אחד מהמאבקים האלה.
את העדות על מולד הלבנה היה נהוג לקבל משני עדים, ובתחילה לא הקפידו בבחינת העדים. לבייתוסים היתה מזימה – להפיל בפח את הפרושים ולהעיד עדות שקר על מולד הלבנה.הם השקיעו הרבה כסף בשיחוד העדים – ארבע מאות זוז, כאשר ערכו של זוז היה בסביבות השכר ליום עבודה של פועל. הם מצאו שני עדים – האחד 'משלהם', כלומר מקורב לבייתוסים, ואחד שהיה מקורב יותר לפרושים. מאתיים הזוז שקיבל היו אמורים להספיק לו, שיתעלם מהעובדות, ויופיע להעיד עדות שקר. העד הראשון, 'שלהם', העיד והלך. העד השני, 'שלנו' נכנס להעיד ונתבקש לתאר מה ראה והיכן.
הסיפור שלו היה סיפור פנטסטי. כל אחד יודע כיצד נראית הלבנה לאורך כל החודש, אבל השובב בחר להפליג בדמיון ולתאר את הירח כך, שברור יהיה לשומעים, שהוא או מתלוצץ או טמבל גמור. האם התחרט על שלקח על עצמו את המשימה, או שמא רימה את משחדיו, ולא התכוון מלכתחילה להעיד את עדות השקר? לא נדע...
האם הספיק הסיפור ההזוי שלו לשכנע את בית הדין הפרושי לפסול את עדותו? כנראה שלא, שכן העד יוצא הדופן הזה השלים את עדותו בהכרזה: "וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים לִי, הֲרֵי מָאתַיִם זוּז צְרוּרִים לִי בִּסְדִינִי". מרגע זה ברור היה להם, לדיינים, כי העדות פסולה, ואין לקדש את החודש על בסיס עדות זו.
אבל הדיינים אינם מסתפקים בכך. הם מבקשים להבין מי שיחד את העד, ותשובתו להם נועדה לנקות אותו מכל אשמה. במילים אחרות אמר להם אותו עד: שמעתי על רצונם של הבייתוסים להפילכם בפח, ואני התנדבתי להיות העד, כדי שאוכל לגלות לכם את המזימה. לו היו מוצאים עד אחר, שהיה טורח להכין עדות יותר משכנעת – הייתם נכשלים בקידוש החודש שלא במועדו. אם כן, אתם חייבים לי תודה!
הדיינים אסירי תודה לעד המוזר, ומשאירים בידיו את דמי השוחד שקיבל. לגבי מי ששילם לו את הכסף, הם מכריזים: "וְהַשּׂוֹכֶרְךָ יִמָּתַח עַל הָעַמּוּד". ביטוי זה מזכיר את מנהג הצליבה, שהיה כבר מוכר במחוזותינו בזכות השלטון הרומאי.
ומכאן ואילך הקפידו חכמים לקבל עדות על מולד הירח רק מאנשים המוכרים להם כאנשים אמינים.
שתים עשרה פעמים בשנה היה צריך בית דין בירושלים לבחון עדים ולהחליט אם החודש החדש יתחיל היום, או אולי ראש החודש יידחה למחר. באותם ימים היו מגיעים אנשים (שאינם פסולי עדות) שראו את הלבנה בחידושה אל מקום הסנהדרין, שם היו חוקרים אותם לגבי מה שראו, ולאחר שנמצאה עדותם מכוונת נתקבלה עדותם על ראיית הירח, ובית הדין הכריז על היום כראש חודש, והפיץ את הידיעה על ידי השאת משואות אש בראשי ההרים ובתקופה מאוחרת יותר על ידי שליחים.
עניין קידוש החודש היה מאד חשוב באותם הזמנים, וכך גם הטקס עם הברכה המתאימה:
"כל המברך על החודש בזמנו, כאילו מקבל פני השכינה. תנא דבי רבי ישמעאל (בבית מדרשו של רבי ישמעאל למדו כי) אלמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חודש וחודש דיים. אמר אביי: הלכך נימרינהו מעומד (=לפיכך אומרים את ברכת החודש בעמידה). (בבלי סנהדרין)