רַבִּי פָּתַח אוֹצָרוֹת שֶׁלּוֹ בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת לְחַלֵּק. אָמַר: יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, בַּעֲלֵי הֲלָכָה, בַּעֲלֵי הַגָּדָה, וִיקַבְּלוּ מִמֶּנִּי, אֲבָל עַמֵּי הָאָרֶץ אַל יִכָּנְסוּ! דָּחַק ר' יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם, שֶׁלֹּא הִכִּירוֹ רַבִּי הֵיטֵב, וְנִכְנַס. אָמַר לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי! אָמַר לוֹ רַבִּי: בְּנִי, קָרִיתָ בַּמִּקְרָא? אָמַר לוֹ בִּלְשׁוֹן עֲנָוָה: לָאו. שָׁנִיתָ? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ רַבִּי: אִם כֵּן, בַּמֶּה אֲפַרְנֶסְךָ? אָמַר לוֹ: פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב וְכָעוֹרֵב, שֶׁגַּם הֵם מְקַבְּלִים אֹכֶל, אַף כִּי אֵינָם לוֹמְדִים. הִתְרַגֵּשׁ רַבִּי מִן הַדְּבָרִים, וּפִרְנֵס אוֹתוֹ.
אַחֲרֵי שֶׁיָּצָא ר' יוֹנָתָן, יָשַׁב רַבִּי, וְהָיָה מִצְטַעֵר, וְאָמַר: אוֹי לִי, שֶׁנָּתַתִּי פִּתִּי לְעַם הָאָרֶץ! אָמַר לְפָנָיו ר' שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: שֶׁמָּא יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם תַּלְמִידְךָ הוּא, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵהָנוֹת מִכְּבוֹד תּוֹרָה מִיָּמָיו? בָּדְקוּ וּמָצְאוּ, שֶׁכָּךְ בֶּאֱמֶת הָיָה. וְאָז אָמַר רַבִּי: יִכָּנְסוּ הַכֹּל, שֶׁמָּא מִי שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה כְּתַלְמִיד חָכָם, הֲרֵיהוּ בֶּאֱמֶת תַּלְמִיד חָכָם.
בבלי בבא בתרא עפ"י שטיינזלץ
שנת בצורת – אירוע הפוגע בפרטים, אך מפעיל לחץ על החברה כולה לסייע לנפגעים. שנת הקורונה המחישה לנו המחשה כואבת עד כמה תלויים היחידים בחברה ובמוסדותיה הרשמיים והפחות רשמיים כדי לעבור בשלום את המצוקות של המחלה או של אבדן מקור ההכנסה.
רבי, הלא הוא ר' יהודה הנשיא, היה אמיד, והיו ברשותו מאגרים של דגן. משבאה שנת בצורת, פתח רבי את אוצרות הדגן שלו, והזמין תלמידי חכמים נצרכים לבוא ולקבל מזון. כדי להבהיר לכל הנצרכים מי מהם זכאי לקבל את המענק מציל החיים הזה, פירט רבי והסביר למי הוא קורא תלמיד-חכם. הוא התכוון לכל מי ששוקד על לימוד התורה וכל נגזרותיה – ממשנה ועד תלמוד (למה הכוונה? רבי חותם את תקופת המשנה. האם המונח 'תלמוד' כבר היה קיים בימיו?), כולל אלה המתמקדים בהלכה או באגדה. רבי קורא לאלה שאינם תלמידי-חכמים 'עמי הארץ'. האם היה זה בימיו ביטוי לשוני נייטרלי, או שמא נחשב לכינוי גנאי בפי חובשי ספסל בית המדרש?
היה שם תלמיד חכם אחד, ר' יונתן בן עמרם שמו. רבי לא הכירו, כלומר לא זיהה אותו כאחד מבאי בית מדרשו. הוא נדחק בין הבאים לקבל מזון, ורבי מתחקר אותו בשאלות פשוטות – אם למד תורה או משנה. אנו יודעים כי ר' יונתן בן עמרם תלמיד חכם הוא, ואנו מופתעים לקרוא, כי תלמיד זה, שיכול היה ליהנות ממעמדו כתלמיד חכם, ויתר על הכבוד, ולא הודה בפני רבי כי לומד תורה הוא. רבי מבקש לסרב לו, כשהוא שואלו 'אִם כֵּן, בַּמֶּה אֲפַרְנֶסְךָ?', ור' יונתן עונה לו בתשובה מקורית: 'פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב וְכָעוֹרֵב'. מה שהוא רוצה לומר לאיש העשיר וחסר הרגישות שלפניו, הוא שהזכות לא לרעוב היא גם זכות של בעלי חיים, וכי מי שעושה סלקציה בתור למזון על בסיס ההבחנה בין לומדי תורה לשאינם לומדים, חוטא חטא אנושי בסיסי. רבי מתרגש מהתשובה, ונותן לר' יונתן את מבוקשו.
ממה התרגש רבי? מהגילוי שנחת עליו לפתע בעניין זכות כל בריה להשביע את רעבונה, או אולי ממקוריותה של התשובה ששמע מפי ר' יונתן? קשה לדעת, שכן רגע לאחר מכן מצטער רבי על שנתן מזון למי שאינו תלמיד חכם. הוא משתף את תלמידיו במחשבה הזאת, ואחד מהם, ר' שמעון, הלא הוא בנו של רבי, מציג בפניו הסבר מאד אנושי ומכבד להתנהגותו של ר' יונתן: אותו תלמיד לא רצה ליהנות מכבוד התורה, כלומר לעשותה קרדום לחפור בו. הסבר זה מחזק את התובנה, שהיות האדם תלמיד-חכם אינו יכול לשמש קריטריון להבחנה בין זכאי לסיוע במזון לבין מי שאינו זכאי.
על כך מגיב רבי בהכרזה, שכל הרעב יכול לבוא ולקבל מזון. לכאורה למד רבי את הלקח, אך המדרש אינו נמנע מלציין בפנינו כי המניע של רבי הוא עדיין מניע לא נכון. רבי עדיין סבור, כי זכותו להבחין בין תלמידי-חכמים הזכאים לתמיכה במזון לבין עמי הארצות, שאינם זכאים לכך. הלקח היחיד שלמד רבי הוא, שמה שאומרים אנשים על עצמם אינו מספיק כדי לקבוע אם תלמידי-חכמים הם או לאו. רבי לא למד את הלקח המוסרי העיקרי של האירוע.