ר' יוֹחָנָן חָשׁ מִמַּחֲלַת צְפִידְנָא, שֶׁהִיא מַחֲלָה הַפּוֹגַעַת בַּתְּחִלָּה בַּשִּׁנַּיִם וּבַחֲנִיכַיִם, וּלְבַסּוֹף בִּבְנֵי הַמֵּעַיִם. הָלַךְ לִגְבֶרֶת גּוֹיָה אַחַת, שֶׁהָיְתָה מְפֻרְסֶמֶת כְּרוֹפְאָה. עָשְׂתָה לוֹ דְּבַר רְפוּאָה בְּיוֹם חֲמִישִׁי וּבְעֶרֶב שַׁבָּת. אָמַר לָהּ: בְּשַׁבָּת מָה אֶעֱשֶׂה? אָמְרָה לוֹ: אֵין אַתָּה צָרִיךְ לְכָךְ. שָׁאַל אוֹתָהּ: אִם אֶצְטָרֵךְ לְכָךְ, מָה אֶעֱשֶׂה? אָמְרָה לוֹ: הִשָּׁבַע לִי שֶׁאֵין אַתָּה מְגַלֶּה מָה הִיא הַתְּרוּפָה, וְאָז אֹמַר לְךָ, וְתוּכַל לַעֲשׂוֹת בְּעַצְמְךָ, אִם תִּזְדַּקֵּק לְכָךְ. נִשְׁבָּע: לֶאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין אֲנִי מְגַלֶּה. יָצָא ר' יוֹחָנָן, דָּרַשׁ בִּדְרָשָׁה פֻּמְבִּית, וְגִלָּה אֶת סוֹד הַתְּרוּפָה.
וְתוֹהִים חֲכָמִים: וַהֲרֵי נִשְׁבַּע לָהּ! וּמְשִׁיבִים: הוּא נִסַּח אֶת הַשְּׁבוּעָה כָּךְ: לֶאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין אֲנִי מְגַלֶּה, וּמִכָּאן הֲרֵי לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מְגַלֶּה אֲנִי. מַקְשִׁים חֲכָמִים: מִכָּל מָקוֹם, הֲרֵי יֵשׁ בְּכָךְ מִשּׁוּם חִלּוּל הַשֵּׁם, שֶׁהִיא, הַגְּבֶרֶת הָרוֹפְאָה, סְבוּרָה שֶׁאָדָם גָּדוֹל כר' יוֹחָנָן הֵפֵר אֶת שְׁבוּעָתוֹ! וּמְשִׁיבִים שֶׁהוּא גִּלָּה לָהּ מִתְּחִלָּה, שֶׁמִּיָּד לְאַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע, אָמַר לָהּ שֶׁשְּׁבוּעָה זוֹ אֵינָהּ מוֹנַעַת מִמֶּנּוּ מִלְּפַרְסֵם בְּרַבִּים.
מוֹסִיפִים חֲכָמִים וְשׁוֹאֲלִים: מָה הָרְפוּאָה שֶׁעָשְׂתָה לוֹ? אָמַר רַב אַחָא בְּנוֹ שֶׁל רַב אַמִּי: מֵי שְׂאוֹר, שֶׁמֶן זַיִת, וּמֶלַח. רַב יֵמַר אָמַר: שְׂאוֹר עַצְמוֹ, שֶׁמֶן זַיִת וּמֶלַח. רַב אַשִּׁי אָמַר: תְּרוּפָה זוֹ הָיְתָה שֻׁמָּן הַמְּיֻצָּר מִמּוֹחַ עֶצֶם הַכָּנָף שֶׁל הָאֲוָז. אָמַר אַבַּיֵּי: אֲנִי עָשִׂיתִי אֶת הַתְּרוּפוֹת הַלָּלוּ כֻּלָּן, וְלֹא הִתְרַפֵּאתִי מִמַּחֲלָה זוֹ, עַד שֶׁאָמַר לִי עַרְבִי אֶחָד מָה הַתְּרוּפָה לְכָךְ: קַח גַּרְעִינֵי זֵיתִים שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ לִשְׁלִישׁ בִּשּׁוּלָם, וּשְׂרֹף אוֹתָם בָּאֵשׁ עַל מַעְדֵּר חָדָשׁ, וְהַדְבֵּק אוֹתָם בְּשׁוּרַת הַחֲנִיכַיִם. עָשִׂיתִי כֵּן וְהִתְרַפֵּאתִי.
בבלי יומא עפ"י שטיינזלץ
את התיאור של סימני מחלת הצפדינה שואב שטיינזלץ מקטע סמוך בבבלי. לא ברור אם מדובר באותה מחלה, הקרויה באנגלית scurvy, שהיתה תוקפת ספנים, ששהו חודשים ארוכים על ספינות בים, ולא ניזונו בפירות או בירקות טריים, מחלה שנגרמת ממחסור חמור בויטמין C. אותו תיאור דומה בתלמוד הביא את מחדשי הלשון העברית לכנות את אותה מחלת ספנים בשם צפדינה.
מחלה זו – אין לזלזל בה, ועל כן גם בשבת וביום חג יש לטפל בה, שלא תזיק לגוף נזק בלתי הפיך. זה הרקע להופעת הסוגיה הזאת במסכת יומא.
חכמים מארץ ישראל ומבבל מחליפים ביניהם מידע אודות התרופות לצפדינה שהם מכירים. אביי פוסל את רוב התרופות המוצעות. הוא ניסה את כולן, והן לא הועילו. התרופה שהוא מצא אפקטיבית היתה גרעיני זיתים טרם הבשלתם, הקלויים באש על גבי מעדר חדש, ואלה, אולי לאחר שנטחנו, מונחים על גבי החניכיים המדממים. תרופה זו למד אביי מפי ערבי אחד. מסתבר שבענייני רפואה היו יהודים לומדים גם מגויים, ואף הולכים אל רופאים גויים כדי להתרפא אצלם.
סיפורו של ר' יוחנן מעלה שאלה מוסרית הקשורה בסודיות המקצועית המתבקשת לפעמים בין הרופא והחולה. ר' יוחנן הלך אצל רופאה גויה, וטופל על ידיה בתרופה סודית נגד צפדינה. משהתקרבה השבת, ביקש ממנה את המרשם לתרופה, שיוכל להכינה בעצמו, וכך לא יחלל את השבת בהליכה אליה. הרופאה הסכימה, אך רק לאחר שנשבע לה ר' יוחנן שלא יגלה את המרשם לאיש. וזה היה נוסח השבועה שלו: "לֶאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין אֲנִי מְגַלֶּה!". נוסח זה ניתן להבין ביותר מדרך אחת. אם כוונתו של ר' יוחנן היתה, שהוא נשבע באלוהי ישראל שלא יגלה, הרי שמָעַל בשבועתו; אך הבחירה ב'לאלוהי ישראל' היתה, ככל הנראה, הדרך לעוות את מובנה של השבועה, שיכול להתפרש כך: לאלוהי ישראל לא אגלה, מה שאינו מונע ממני לגלות לבני אדם.
חכמים, המספרים איש לרעהו את המעשה, אינם יכולים שלא לתמוה, כיצד זה התעה ר' יוחנן במתכוון את הרופאה, שהיטיבה עמו; והם בוחרים לתרץ בתירוץ עלוב למדי, שמיד לאחר שנשבע ר' יוחנן – הוא גילה לרופאה מה מחייב אותו נוסח שבועה זה, ומה אין הוא מחייב אותו. התירוץ הוא עלוב, שכן אם היה זה לפני שמסרה לו הרופאה את פרטי המרשם, היא לבטח לא היתה מוסרת לו אותו, ואם היה זה אחרי שקיבל את המרשם מידיה – עדיין אשם ר' יוחנן ברמייה...
מה למדים אנו מקטע זה? אנו למדים, כי באותם ימים היה הידע הרפואי לפעמים בגדר סוד מקצועי של הרופאים. אנו למדים, כי יהודים נסתייעו אף ברופאים גויים (אם כי קיים בתלמוד סיפור על רופא שהיה שייך למינים, כלומר לנוצרים החדשים, שיהודים סרבו לתת לו לטפל בנשוך נחש, וכתוצאה מכך נפטר האיש). עוד אנו למדים, כי הפרת שבועה שנשבעים לגוי נחשבה לעוון, אך נסלחה לרב גדול שחטא בה. ולבסוף – רפואה עממית אינה מתבצעת במעבדות סטריליות, ויש לפעמים לאלתר כלים להכנת תרופות, כמו מעדר חדש (כלומר נקי מזיהומים), שלהב המתכת שלו עשוי לשמש מעין מחבת, עליה קולים את גרעיני הזיתים.