"אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע" -
אָמַר לוֹ: אִישׁ פְּלוֹנִי חַיָּב לִי מָאתַיִם זוּז וְלִי עֵד אֶחָד, בּוֹא וְהִצְטָרֵף לוֹ עַל מְנָת שֶׁאֶקַּח אֶת שֶׁלִּי, וְאַתָּה טוֹל מָנָה וַאֲנִי מָנָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: 'אַל תָּשֶׁת יָדְךָ'.
אָמַר לוֹ: יוֹדֵעַ אַתָּה בִּי שֶׁאֲפִילּוּ נוֹתֵן לִי אָדָם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם אֵינִי מְשַׁקֵּר, וַהֲלֹא פְּלוֹנִי חַיָּב לִי וְלִי עַד אֶחָד, בּוֹא וְהִצְטָרֵף לוֹ עִמּוֹ עַל מְנָת שֶׁאֶקַּח אֶת שֶׁלִּי, לְכָךְ נֶאֱמַר: 'אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס'.
כָּךְ הָיוּ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂים: לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה עַד שֶׁיִּוָּדַע מִי הוֹלֵךְ עִמּוֹ, וְלֹא הָיָה חוֹתָם בְּגֵט עַד שֶׁיִּוָּדַע מִי חוֹתֵם עִמּוֹ.
(ילקוט שמעוני)
הפסוק השלם בשמות כ"ג הוא:
לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא. אַל-תָּשֶׁת יָדְךָ עִם-רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס.
חז"ל מסייעים בהבנת הפסוק המקראי. 'שמע שוא' הוא, כמובן, עדות שקר. תחילת הפסוק מדברת אל הדיין. חובתו להימנע מלהקשיב לעדות שקר – מובנת מאליה. בהמשך מפרקים חז"ל את ההנחיה לשתיים, כשנקודת המוצא היא מעשה שארע באמת, אך היה לו רק עד אחד, בעוד שתורה דורשת שני עדים למעשה:
א. 'אַל תָּשֶׁת יָדְךָ' – אל תציע למישהו לספר שהיה עד למעשה, למרות שלא היה בשטח כלל, ובכך לשמש כעד שני. הפיתוי לאותו עד שקר יהיה כספי – מחצית הסכום שיחייב בית הדין את האשם.
ב. 'אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס' – גם אם אינך מציע שוחד לאותו עד שקר, וגם אם אתה מצהיר בפניו שדבריך אמת. אפשר גם להבין את הקטע הזה אחרת: אל תתפתה לשמש עד שקר כזה, בתמורה לכך שמי שביקש ממך להעיד עדות שקר יבטיח לך לעשות אותו הדבר עבורך, אם תזדקק לעד שני ואין לך.
ובכן, גם אם השתכנעת, שאתה מעיד עדות שקר עבור מי שמגיע לו לזכות בדין, בהעידך עדות שקר עבורו אתה עובר עבירה.
סופו של המדרש מעניין. בקרב אנשי ירושלים היו שהקפידו מאד להופיע במקומות בהם יש סיכוי לתביעות משפטיות, כמו בבתי משתאות (מריבות שיכורים?) או בדיון העוסק בהתרת נישואין (גט) רק בחברת אנשים המוכרים להם, כאלה שיוכלו לשמש עדים מהימנים בבית הדין, אם יהיה צורך בכך.