ר' עֲקִיבָא אוֹמֵר: לָמַד תּוֹרָה בְּיַלְדוּתוֹ, יִלְמוֹד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתוֹ. הָיוּ לוֹ תַּלְמִידִים בְּיַלְדוּתוֹ, יִהְיוּ לוֹ תַּלְמִידִים בְּזִקְנוּתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ" וְגוֹ' (קהלת י"א).
אָמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוֹגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא מִגְּבַת עַד אַנְטִיפָּרֶס, וְכֻלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה, וְהָיָה הָעוֹלָם שָׁמֵם, עַד שֶׁבָּא ר' עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם, וּשְׁנָאָהּ לָהֶם – ר' מֵאִיר וְר' יְהוּדָה וְר' יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, וְהֵם הֵם הֶעֱמִידוּ תּוֹרָה אוֹתָהּ שָׁעָה. תְּנָא כֻּלָּם מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת. אָמַר רַב חָמָא בַּר אַבָּא וְיֵשׁ אוֹמְרִים ר' חִיָּיא בַּר אָבִין: כֻּלָּם מֵתוּ מִיתָה רָעָה. מַאי הִיא? אָמַר ר' נַחְמָן: אַסְכָּרָה.
בבלי יבמות
נתחיל ב-'מִגְּבַת עַד אַנְטִיפָּרֶס'. מה הם המקומות האלה?
מדובר, ככל הנראה, בחבל יהודה, ההר והשפלה. גבת מזוהה, אולי, עם הכפר א-ג'בעה ממערב לגוש עציון, ואַנְטִיפָּרֶס היא אַנְטִיפַּטְרוֹס, תל אפק, קרוב למקורות הירקון. מסתבר שהתחום המתואר כ-'מִגְּבַת עַד אַנְטִיפָּרֶס' מוזכר במקורותינו מספר פעמים, ויתכן שהפך לשם כולל לכל מרחב יהודה, בדומה ל'מדן ועד אילת'.
הנה מספר מובאות:
נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ, וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זוֹ, בָּדְקוּ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע, וְלֹא מָצְאוּ עַם הָאָרֶץ, מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפָּרֶס, וְלֹא מָצְאוּ תִּינוֹק וְתִינֹקֶת, אִישׁ וְאִשָּׁה, שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִיאִין בְּהִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה. (תַּלְמוּד בָּבְלִי מַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין)
אֲבָל מִשֶּׁנִּבְנָה, א"ר יוֹחָנָן: מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפָּרֶס שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָרוֹת, וְהָיְתָה כֹּל אֶחָת מוֹצִיאָה כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם, חוּץ מִשָּׁלֹשׁ עֲיָרוֹת, שֶׁהָיוּ מוֹצִיאוֹת כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. (יַלְקוּט שִׁמְעוֹנִי שִׁיר הַשִּׁירִים)
א"ר יוֹחָנָן: מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפָּרֶס שִׁשִּׁים רִבּוֹא עֲיָרוֹת, וְאֵין לָךְ עִיר קָטָן בָּהֶם יוֹתֵר מִבֵּית שֶׁמֶשׁ, וּכְתִיב "וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ, כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה', וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים [אִישׁ חֲמִשִּׁים] אֶלֶף אִישׁ". (אֵיכָה רַבָּה בּוּבֶּר)
מי הם 'רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם'? גם ביטוי זה מופיע מספר פעמים במקורותינו, והוא מכוון, ככל הנראה לחכמים המוכרים באותו חבל ארץ דרומי, חבל יהודה:
אָמַר לָהֶן רֵישׁ לָקִישׁ: נִשְׂכּוֹר, וְלִכְשֶׁנַּגִּיעַ אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם נִשְׁאַל לָהֶן. (תַּלְמוּד בָּבְלִי מַסֶּכֶת עֵירוּבִין)
א"ר אַבָּא בַּר כָּהֲנָא רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם אֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר סָגוּר כֹּל הַחְתָּמוֹת הַנִּצְרָרִים. וַחֲבֵרוֹ אוֹמֵר סָגוּר כֹּל הַחוֹתָמוֹת הַמְּצֹרָרִים. (פְּסִיקְתָּא דְּרַב כָּהֲנָא)
... וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם, עַל שְׁנַיִם הוֹדוּ לִי וְעַל זָקֵן מַמְרֵא לֹא הוֹדוּ לִי, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל. (תַּלְמוּד בָּבְלִי מַסֶּכֶת סוֹטָה)
ואחרי ההקדמה הארוכה הזאת נשוב אל תוכן המדרש.
ר' עקיבא אומר לנו דבר חשוב: מי שלימד כבר בגיל צעיר, והיו לו תלמידים מוכרים, ופעילותו זו היתה לעיקר עיסוקו, ימשיך לעשות זאת גם בזקנותו. מה משתמע מזה? אולי, שמי שמנסה להתחיל בהוראת תורה בגיל מבוגר, כבר לא יצלח למלאכה זו, אם משום שקשה היא, ואם משום שבגיל מבוגר כמה מפעילות הלימוד, כמו הזינון בזיכרון, כבר חלשות, ואין אפשרות להסתמך על ידע שנרכש בגיל צעיר.
ואחרי הצגת אמירה זו ממחיש לנו אותה המדרש בסיפור מהביוגרפיה של ר' עקיבא. על פי הסיפור מתו שנים עשר אלף זוגות התלמידים בפרק זמן אחר. על פי המסורת היה זה פרק הזמן שבין פסח לשבועות, ימי ספירת העומר.
מה גרם למותם החטוף של כל כך הרבה תלמידים (גם אם המספר 24,000 הוא מספר טיפולוגי, לתפארת המליצה) בפרק זמן קצר כל כך? זו יכולה להיות מלחמה (ומרד בר כוכבא אכן הביא להרג מאסיבי של תושבים ביהודה) או מגיפה. המדרש שלפנינו טוען שזו היתה מגיפת אסכרה.
חז"ל, האמונים על תורת הגמול, מציעים גם את הסיבה לאסון הנורא של מיתת תלמידי ר' עקיבא: 'מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה'. את האמירה הזו קשה לבלוע. לא 'מלאה הארץ חמס', לא 'כי באה צעקתה באוזני', אלא בסך הכל 'מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה'! קראתי כל מיני ניסיונות מתחכמים לתרץ אמירה זאת, ולא השתכנעתי. בדומה להפרזה במספר התלמידים, נראה לי שהניסיון להדגיש בדרך זו כמה חשוב השלום בין תלמידי חכמים הוא פתטי.
ימי ספירת העומר הפכו במרוצת הדורות לימי אבל על מיתת תלמידי ר' עקיבא, וכך אנו מכירים עד היום את ההימנעות מנישואין או מתגלחת בימים אלה, עם היוצא מן הכלל בל"ג בעומר.
ונשוב פעם נוספת אל תוכן המדרש. בהנחה שזאת היתה מגיפה, שפגעה קשות באוכלוסיית יהודה, ואולי, כמו בימינו אנו, במיוחד בתלמידי ישיבות ר' עקיבא, נפער חלל גדול של הנהגה תורנית בארץ יהודה, חלל אותו מילא ר' עקיבא הזקן בהסמיכו דור צעיר וחדש של חכמים. את זאת יכול היה ר' עקיבא לעשות רק מפני שרגיל היה ללמד תורה עוד מהימים שהיה צעיר הרבה יותר (נזכור שעל פי כמה מסורות החל ר' עקיבא את לימודיו הוא בגיל ארבעים...).
ר' עקיבא מזכיר פסוק יפה במיוחד מספר קהלת:
בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים.
לפנינו גרסה מעט שונה של דברי ר' עקיבא. קהלת אומר כי טוב יעשה האדם אם יחל במצווה (עבודה, ישוב הארץ, לימוד תורה...) כבר בצעירותו, ולא ירפה עד זקנה. הסיבה – אין לדעת מתי ייפתח חלון ההזדמנויות, ונראה ברכה בעמלנו.
חמותי, זכרונה לברכה, דיברה פעם על חשיבות הרגל קריאת הספרים גם כאשר חובות הפרנסה וניהול המשק אינם מותירים לך הרבה אנרגיה. היא אמרה, שמי שאומר 'כשאצא לגמלאות אקרא הרבה ספרים', ואינו רוכש את ההרגל החשוב הזה בגיל צעיר יותר, ימצא את עצמו מתקשה מאד ברכישת ההרגל בגיל מבוגר.