יוֹרֵד אָדָם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר – קוֹשְׁרוֹ בִּגְמִי וְאוֹמֵר: הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים; וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל פִּי כֵן חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָם בִּכּוּרִים מֵאַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ מִן הַקַּרְקַע.
כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים? – כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבְּמַעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לְעִירוֹ שֶׁל מַעֲמָד וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים, וּלְמַשְׁכִּים הָיָה הַמְּמֻנֶּה אוֹמֵר: "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ".
הַקְּרוֹבִים הָיוּ מְבִיאִים תְּאֵנִים וַעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ, וְהֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם.
הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם; הַפַּחוֹת וְהַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם; לְפִי כְּבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים. וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנֻיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹמָם: "אַחֵינוּ, אַנְשֵׁי מְקוֹם פְּלוֹנִי, בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם!" הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִים לְהַר הַבַּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה – וְדִבְּרוּ הַלְּוִיִּים בְּשִׁיר: "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי" (תהילים ל, ב). הַגּוֹזָלוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּלִּים הָיוּ עוֹלוֹת, וּמָה שֶׁבְּיָדָם נוֹתְנִים לַכֹּהֲנִים. עוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ קוֹרֵא מֵ"הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כו, ג) עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה. רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (שם, ה); הִגִּיעַ לַ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" מוֹרִיד הַסַּל מֵעַל כְּתֵפוֹ וְאוֹחֲזוֹ בְּשִׂפְתוֹתָיו, וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחְתָּיו וּמְנִיפוֹ, וְקוֹרֵא מֵ"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" עַד שֶׁהוּא גּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה, וּמַנִּיחוֹ בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא. בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִקְרֹא קוֹרֵא, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרֹא מַקְרִין אוֹתוֹ. נִמְנְעוּ מִלְּהָבִיא; הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַקְרִין אֶת מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ וְאֶת מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ. הָעֲשִׁירִים הָיוּ מְבִיאִים אֶת בִּכּוּרֵיהֶם בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וְהָעֲנִיִּים מְבִיאִים אוֹתָם בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה. הַסַּלִּים וְהַבִּכּוּרִים נִתָּנִים לַכֹּהֲנִים.
(מסכת ביכורים, פרק ג)
תיאור צבעוני ושמח זה של טקס הבאת הביכורים מאשש הנחה של 'מביני דבר' בדבר מועד קיום הטקס הזה. לכאורה אין כאן שום שאלה. האם אין טקס זה מתקיים בימי חג השבועות, הלא הוא אחד משלושת הרגלים הקבועים? מסתבר שלא בדיוק. אצטט מדבריו של הרב אלחנן סאמט בעניין זה:
התיאור היחיד של עלייה לרגל לירושלים בימי בית שני שנשתמר לנו בספרות חז"ל - במשנה, בתוספתא ובירושלמי - אינו של עלייה לרגל בימי שלושת הרגלים אלא דווקא של עלייתם לירושלים של מביאי הביכורים. ומתיאור זה במסכת ביכורים מתברר כי מביאי הביכורים של מחוז שלם - "מעמד" - היו מתכנסים לשם הבאת הביכורים בעם רב... שלא כמו ברגלים, לא הייתה עלייתם של מביאי הביכורים בו-זמנית מכל הארץ, אלא כל מחוז ומחוז עלה לירושלים בזמן אחר. במה היה תלוי תאריך העלייה? באופיו האקלימי והחקלאי של כל אזור מאזורי הארץ. ארץ ישראל היא ארץ הרים ובקעות, המשמשים בתי גידול לפירות שונים. עמקיה מגדלים תמרים, והריה - פירות אחרים משבעת המינים. יש הרים מגדלים גפנים, ויש מגדלים זיתים. האקלים השונה באזורי הארץ השונים גורם לכך שאף ההבשלה של אותם פירות עצמם אינה חלה באותו מועד. נמצא שכל אזור בעל נתונים גיאוגרפיים-אקלימיים משלו ובעל אופי חקלאי משלו קבע את מועד הבאת הביכורים בתאריך ההבשלה המתאים לאקלימו ולגידוליו המיוחדים... שלא כמו בשלושת הרגלים, אין לעלייה לרגל הרביעית הזו תאריך קבוע בלוח השנה, אלא היא נקבעת בכל שנה מחדש על ידי זקני "המעמד" (המחוז) שאיכריו נאספים יחדיו לעלות לירושלים ולהביא את ביכוריהם למקדש. וכאמור, אין זמנו של מחוז אחד כזמנו של האחר. על כל פנים, זמנה של מצווה זו להיעשות בשלמותה (ביחד עם מקרא ביכורים) מוגבל "מן העצרת ועד החג", והרי היא כמקשרת בין שני הרגלים הללו (עצרת – שבועות; חג – סוכות)
ועוד כמה מילים משלי על האופי הטקסי של מצוות הבאת הביכורים: הטקס מתחיל כבר בעת זיהוי הפרי, שבעליו מייעד אותו לקיום מצוות הביכורים, והוא מכריז: 'הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים'. מרגע זה, אפילו לפני הקטיף, מקודש פרי זה לביכורים. פעם שניה יש לחזור על אמירת 'הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים' עם הקטיף. כל אנשי המחוז (המעמד) מתכנסים בעיר המחוז, לנים ברחובה של עיר, כלומר יוצרים התכנסות ראשונית לקראת היציאה לדרך. זו מתחילה עם הכרזת 'קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ'. בראש התהלוכה צועד שור, שקרניו מוזהבות ועטרה של זית בראשו, ולצדו המכה בחליל. אם כן, הדרך עצמה, ממחוזם של אותם עולי רגל ועד לירושלים, גם היא חלק מהטקס. עם התקרבות השיירה לירושלים, מכינים את הביכורים למסירה, כלומר מקשטים את הסלים. מרגע זה הופכת השיירה לתהלוכה טקסית נאה. למען הרבות כבוד ושמחה יוצאים נציגי ירושלים לקראת התהלוכה, הכל לפי כבוד אותו מחוז. בהליכתם בתוך רחובות העיר משתתפים בשמחה בעלי המלאכה הפרושים לאורך הנתיב, והם מקדמים את הנכנסים בברכה טקסית. עם הגעתם להר הבית, נוטלים הכל, אפילו המכובדים שבהם, את סלי הביכורים על כתפיהם, להכניסם לעזרה. הלויים, יש להם פסוק מיוחד מתהלים לקדם בו את פני הבאים. גם המשך הטקס מפורט, עד מסירת הביכורים לידי הכוהנים והעלאת היונים לקרבן.
סופה של משנה זו מעניין במיוחד. את הדברים שעל מביא הביכורים לומר בעת מסירתם לכוהן ניתן למצוא, מילה במילה, בספר דברים כ"ו:
הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק, אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי, יְהוָה
קטע נהדר זה, המזכיר בקיצור את ההבטחה האלוהית לארץ, את עבדות מצרים, את יציאת מצרים, את ההגעה לארץ ישראל ואת יבול הארץ, הוא ממש חלק מהטקס. הוא מקנה את המשמעות ההיסטורית והלאומית למצוות הבאת הביכורים. על מביא הביכורים לקרוא את הקטע היפה הזה באוזני הכהן. וכאן מתגלה המשנה ברגישותה החברתית: יש שאינם יודעים בעל פה את הפסוקים האלה, ואפילו אינם יודעים לקרוא אותם מן הכתב. אם כן, 'מַקְרִין אוֹתוֹ', כלומר קוראים בפניו, והוא חוזר על כל משפט, כדי לקיים את המצווה במלואה. היות והיו אנשים, שהתביישו מהמעמד הזה, ועל כן נמנעו מהבאת ביכורים, שונה הנוהל, והיו מקרין את הכל. דבר אחד לא כל כך הצליחו למנוע, והוא את הפגנת העושר של בעלי היכולת, שהיו מביאים את ביכוריהם בסלים של זהב, בעוד פשוטי העם, כל מה שיכלו להביא היו סלים פשוטים של ערבה קלופה. חבל שבעניין זה לא נקבעה הלכה שוויונית.