גְּמִילוּת חֶסֶד לָאֲבֵלִים מִנַּיִן אָנוּ לְמֵדִין? מֵאַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד. כֵּיוָן שֶׁנֶּהֱרַג שָׁאוּל וּבָנָיו, אָמְרוּ אַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד: אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהִצִּילָנוּ מֵחֶרְפַּת בְּנֵי עַמּוֹן, אֵין אָנוּ חַיָּבִין לִגְמֹל לוֹ חֶסֶד? וְעָמְדוּ כֹּל הַגִּבּוֹרִים שֶׁבָּהֶם, וְהָלְכוּ כֹּל הַלַּיְלָה לְחוֹמַת בֵּית שָׁן, וְלָקְחוּ אֶת גּוּפַת שָׁאוּל וְאֶת גּוּפֹת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן שֶׁנֶאֱמַר: "וַיָּקוּמוּ כֹּל אַנְשֵׁי חַיִל כֹּל הַלַּיְלָה".
(פרקי דרבי אליעזר)
מדרש זה מציע את המקור המקראי למצוות גמילות חסד של האבלים. המקור נמצא בשמואל א' ל"א:
וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל, וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל, וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה, וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן, וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם, וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם, וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה, וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים.
זו הבעת הכבוד והתודה של אנשי יבש גלעד, ששאול בראשית דרכו הצילם מאכזריות העמונים. ההמשך רחוק מלהיות תואם את הכתוב בתנ"ך. חז"ל מייחסים את מצוות גמילות החסד הזאת גם למלך דוד, בעוד שלנו ברור, כי העברת עצמות שאול ויהונתן לארץ בנימין היתה מעשה פוליטי של דוד, בעוד הוא ממשיך לחסל כל שריד וצאצא לבית שאול, כמפורט באותו הפרק, בשמואל ב' כ"א.
ר' פִּנְחָס אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שֶׁנֶּהֱרַג שָׁאוּל וּבָנָיו, בָּא רָעָב בִּימֵי דָּוִד, שְׁלֹשָׁה שָׁנִים, שָׁנָה אַחַר שָׁנָה, שֶׁנֶאֱמַר: "וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים". וְלָמָּה שָׁנָה אַחַר שָׁנָה? בָּרִאשׁוֹנָה עָלוּ כֹּל יִשְׂרָאֵל לָרְגָלִים. אָמַר לָהֶם דָּוִד: צְאוּ וּרְאוּ שֶׁמָּא יֵשׁ בָּכֶם בְּנֵי אָדָם, שֶׁהֵם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבַּעֲווֹן עֲבוֹדָה זָרָה הַגְּשָׁמִים עוֹצְרִים, שֶׁנֶאֱמַר: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם". מָה כְּתִיב אַחֲרָיו "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם". יָצְאוּ וּבָדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ.
בְּשָׁנָה שְׁנִיָּה עָלוּ כֹּל יִשְׂרָאֵל לָרְגָלִים, אָמַר לָהֶם דָּוִד: צְאוּ וּרְאוּ, שֶׁמָּא יֵשׁ בָּכֶם בְּנֵי אָדָם מְגַלֶּה עֲרָיוֹת, שֶׁבַּעֲווֹן מְגַלֶּה עֲרָיוֹת הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים, שֶׁנֶאֱמַר: "וַתַּחֲנִיפִי אֶרֶץ בִּזְנוּתַיִךְ" מַה כָּתוּב אַחֲרָיו "וְיִמָּנְעוּ רְבִיבִים וּמַלְקוֹשׁ לֹא הָיָה". יָצְאוּ וּבָדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ.
בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית עָלוּ כֹּל יִשְׂרָאֵל לָרְגָלִים, אָמַר לָהֶם דָּוִד: צְאוּ וּרְאוּ, אִם יֵשׁ בָּכֶם בְּנֵי אָדָם שׁוֹפְכֵי דָּמִים, שֶׁבַּעֲווֹן שׁוֹפְכֵי דָּמִים הַגְּשָׁמִים נֶעֱצָרִים, שֶׁנֶאֱמַר: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ". יָצְאוּ וּבָדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ. אָמַר לָהֶם דָּוִד: מִכָּאן וָאֵילָךְ אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי. מִיַּד עָמַד וְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הקב"ה עַל שָׁאוּל...
מִיַּד עָמַד דָּוִד, נִכְנַס לְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּגְדוֹלֵיהֶן, וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, וּבָאוּ לְיָבֵשׁ גִּלְעָד, וּמָצְאוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ, שֶׁלֹּא מָשְׁלָה בָּהֶם רִמָּה, שֶׁנֶאֱמַר: "שֹׁמֵר כָּל עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה" (תהלים ל"ד), וְנָטְלוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ, וְנָתְנוּ אוֹתָם בְּתוֹךְ אֲרוֹן הַמֵּת, וְעָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן, שֶׁנֶאֱמַר: "וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ, וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ". מָה צִוָּה הַמֶּלֶךְ? צִוָּה לִהְיוֹת מַעֲבִירִין אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל בְּכֹל גְּבוּל שִׁבְטוֹ, וְהָיָה הַשֵּׁבֶט שֶׁהָיָה נִכְנָס בּוֹ אֲרוֹנוֹ שֶׁל שָׁאוּל, הָיוּ יוֹצְאִים הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶן וְגוֹמְלִים חֶסֶד עִם שָׁאוּל וְעִם בְּנוֹ, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ כֹּל יִשְׂרָאֵל יְדֵי חוֹבָתָן בִּגְמִילוּת חֶסֶד, וְכֵן עָשָׂה עַד שֶׁבָּא לְאֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ, לִגְבוּל יִשְׂרָאֵל, בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁנֶאֱמַר: "וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בִּסְבִיב יְרוּשְׁלֶם", וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הקב"ה שֶׁגְּמָלוֹ חֶסֶד כָּל יִשְׂרָאֵל, מִיַּד נִתְמַלֵּא רַחֲמִים, וְנָתַן מָטָר עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶאֱמַר: "וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן".
(פרקי דרבי אליעזר)
גמילות החסד שמתאר המדרש היא מפוארת וציבורית. ארונו של שאול סובב בכל רחבי ארץ בנימין, וכל העם יוצאים מהבתים לתת כבוד לארון הסובב בעירם משהו ממנהג זה נשמר עד היום, בעיקר בטקסים שמקיימים עם פטירת איש ציבור ידוע. ארונו מוצב במקום ציבורי, והעם עובר על פני הארון.
מאד מקומם להשוות את המדרש הזה עם הכתוב בשמואל ב' פרק כ"א. עיקרו של הפרק מפרט את המשך ההתעללות של דוד בצאצאי שאול, בשני בניה של רצפה בת איה, פילגש שאול ובחמשת בניה של מיכל בת שאול. הוא מסגיר אותם לידי הגבעונים, המוציאים אותם להורג בדרך אכזרית, ובזאת מסיים דוד חשבון פוליטי ארוך שנים עם אותם גבעונים, שהיו מוחרמים ומנודים עד אז. העברת עצמותיהם של שאול ויהונתן לארץ בנימין נועדה אף היא להשיג רווח פוליטי, ולשפר את תדמיתו של המלך החדש שבא תחת המלך הנבגד שאול.
אנשי יבש גלעד, שסכנו נפשותיהם וחילצו את גוויות שאול ובניו מחומת בית שן למען תיקברנה בכבוד בגלעד, הם שגמלו חסד עם שאול באמת.