וְאָדָם נִבְרָא בַשִּׁשִּׁי, וַעֲלִילָה נִתְלָה בוֹ, שֶׁהוּא הֵבִיא אֶת הַמִּיתָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז).
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ כָּתַב גֵּט, נִכְנַס לְבֵיתוֹ וְהַגֵּט בְּיָדוֹ, מְבַקֵּשׁ עֲלִילָה לִתְּנוֹ לָהּ. אָמַר לָהּ: מִזְגִי לִי אֶת הַכּוֹס, שֶׁאֶשְׁתֶּה. מָזְגָה לוֹ. כֵּיוָן שֶׁנָּטַל הַכּוֹס מִיָּדָהּ, אָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ! אָמְרָה לוֹ: מַה פִּשְׁעִי? אָמַר לָהּ: צְאִי מִבֵּיתִי, שֶׁמָּזַגְתְּ לִי כּוֹס פָּשׁוּר! אָמְרָה לוֹ: כְּבָר הָיִיתָ יוֹדֵעַ, שֶׁאֲנִי עֲתִידָה לִמְזֹג לְךָ כּוֹס פָּשׁוּר, שֶׁכָּתַבְתָּ הַגֵּט, וַהֲבֵאתוֹ בְּיָדֶךָ.
אַף כָּךְ אָמַר אָדָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל שֶׁלֹּא בָרָאתָ עוֹלָמְךָ קֹדֶם שְׁנֵי אֲלָפִים שָׁנָה, הָיְתָה תוֹרָה אֶצְלְךָ אָמוֹן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם" (משלי ח, ל) שְׁנֵי אֲלָפִים שָׁנָה, וּכְתִיב בָּהּ, "זֹאת הַתּוֹרָה - אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד(. אִלּוּלֵי שֶׁהִתְקַנְתָּ מָוֶת לַבְּרִיּוֹת, הָיִיתָ כּוֹתֵב בָּהּ כָּךְ? אֶלָּא בָּאתָ לִתְלוֹת בִּי אֶת הָעֲלִילָה! הֱוֵי, "נוֹרָא עֲלִילָה" עַל בְּנֵי אָדָם.
מדרש תנחומא
הביטוי המקראי, ששימש יסוד לשוני למדרש, מצוי בתהלים ס':
"לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים, נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם".
'עלילה' היא מעשה, ובפסוק בתהלים מדובר בהתפעלות ממעשי ה' בבני אדם. מאותו שורש אנו מכירים גם את ההתעללות של ה' במצרים, שמשמעותה פעולה אלימה. כאן, בלשון חז"ל, מופיעה המילה בתוך הצירוף 'מבקש עלילה', כלומר מבקש תואנה או תירוץ. הצירוף המקורי 'נורא עלילה' מוכר לנו מאד גם מהפיוט 'אל נורא עלילה' של אבן עזרא, המושר בתפילת הנעילה של יום הכיפורים: אֵל נוֹרָא עֲלִילָה, אֵל נוֹרָא עֲלִילָה, הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה!
חז"ל מבטאים במדרש שלפנינו רעיון נועז: אמנם אמר הבורא לאדם, שהוא גזר עליו (ועל המין האנושי כולו) מוות בשל חטא אכילת פרי עץ הדעת, אבל זו היתה בסך הכל עלילה, תירוץ. והנה המהלך הלוגי לכאורה של הרעיון הנועז הזה:
בספר משלי פרק ח' כתוב: "יְהוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ, קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז... בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ, לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי... וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם, מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת". את הדברים האלה אומרת החכמה, היא התורה. משמעות הפסוקים האלה היא שהתורה היתה בידיו של הבורא עוד לפני הבריאה. מכאן ניתן להניח, כי האל כבר החליט מראש מה יהיה בעתיד, וכל זאת כתוב בתורה. בספר דברים כתוב: "זֹאת הַתּוֹרָה - אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". זאת אומרת, שעניין המוות כחלק מהחיים כבר נקבע בתורה, שנכתבה עוד לפני בריאת העולם. 'אם כן', אומר האדם לאל, 'רק חיפשת תירוץ להאשים אותי בהופעת המוות בעולמנו!'. אין ספק שזו האשמה נועזת.
ואיך אפשר בלי 'מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה'? המשל ממזרי בהחלט. האל משול לבעל, שכבר החליט לגרש את אשתו. הוא כותב את מסמך הגט, ונכנס הביתה מתוך מגמה למצוא את התירוץ למעשה הגירושין. האישה, שמואשמת בכך שמזגה לו לבעל כוס של פושרין (הידוע כטוב לעיכול...), אינה פראיירית. היא אומרת לבעל: 'ראיתי שנכנסת עם הגט ביד, משמע רק חיפשת תירוץ'...
ואכן, הצגת עניין המוות כעונש על החטא הקדמון של האדם אינה עולה בקנה אחד עם עובדות החיים, כפי שהן מוכרות למדע. יצורים חיים וצמחים, יש להם תאריך תפוגה, ולא קיימת מערכת מציאות הסותרת עובדה זו. החטא הקדמון הוא רעיון דתי רע, שמטרתו שתילת רגש אשמה עמוק בלבו של כל אדם, יסוד מאד חולני בבסיס חיי הרגש והחברה האנושיים.