מַיִם לְעוֹלֵי רְגָלִים

פַּעַם אַחַת עָלוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל לִירוּשָׁלַיִם, וְלֹא הָיָה לָהֶם מַיִם לִשְׁתּוֹת. הָלַךְ נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֵצֶל הֶגְמוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה שָׁם, אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי שְׁנֵים־עָשָׂר מַעַיְנוֹת מַיִם לְעוֹלֵי רְגָלִים, וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ שְׁנֵים־עָשָׂר מַעַיְנוֹת מַיִם. וְאִם לָאו, הֲרֵינִי נוֹתֵן לְךָ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה כִּכְּרֵי כֶּסֶף, וְקָבַע לוֹ זְמַן. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים, בְּשַׁחֲרִית שָׁלַח לוֹ (ההגמון): שַׁגֵּר לִי אוֹ מַיִם אוֹ מָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ! שָׁלַח לוֹ: עֲדַיִּן יֵשׁ לִי שָׁהוּת בַּיּוֹם; וְכֵן בַּצָּהֳרַיִם, וְכֵן בְּמִנְחָה שָׁלַח לוֹ: שַׁגֵּר לִי אוֹ מַיִם אוֹ מָעוֹת! שָׁלַח לוֹ (נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן): עֲדַיִּן יֵשׁ לִי שָׁהוּת בַּיּוֹם. לִגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ הֶגְמוֹן, אָמַר: אֶפְשָׁר, כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ לֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים, וְעַכְשָׁיו יֵרְדוּ גְּשָׁמִים? מִיָּד נִכְנַס לְבֵית הַמֶּרְחָץ בְּשִׂמְחָה. (ובעוד שאותו הגמון) עַד שֶׁאוֹתוֹ הֶגְמוֹן נִכְנַס בְּשִׂמְחָתוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, נִכְנַס נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ (כְּשֶׁהוּא עָצֵב), וְנִתְעַטֵּף וְעָמַד בִּתְפִלָּה, וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּע לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי, וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ עָשִׂיתִי, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ מַיִם מְצוּיִין לְעוֹלֵי רְגָלִים! מִיָּד עָלוּ עָבִים, וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים, עַד שֶׁהָיוּ מְלֵאוֹת כָּל הַמַּעְיָנוֹת, וְהוֹתִירוּ. יָצָא אוֹתוֹ הֶגְמוֹן מִן הַמֶּרְחָץ, וְנַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן יָצָא מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כְּשֶׁפָּגְעוּ זֶה בָּזֶה, אָמַר לוֹ: תֵּן לִי דְּמֵי מַיִם יוֹתֵר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ! אָמַר לֵיהּ: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֱלֹהֶיךָ לֹא הִרְעִישׁ אֶת הָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִילְךָ, אֶלָּא עֲדַיִן יֵשׁ לִי פִּתְחוֹן פֶּה עָלֶיךָ, שֶׁאוֹצִיא מִמְּךָ מָעוֹתַי, שֶׁכְּבָר שָׁקְעָה חַמָּה, וּמַיִם בִּרְשׁוּתִי יָרְדוּ. חָזַר וְנִכְנַס נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְנִתְעַטֵּף וְעָמַד בִּתְפִלָּה, ואָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לְךָ אֲהוּבִים בְּעוֹלָמְךָ, (וּכְשֵׁם שֶׁעָשִׂיתָ לִי נֵס בָּרִאשׁוֹנָה, כָּךְ עֲשֵׂה לִי נֵס בָּאַחֲרוֹנָה). מִיָּד נִתְפַּזְרוּ הֶעָבִים, וְזָרְחָה הַחַמָּה. אָמַר אוֹתוֹ הֶגְמוֹן: אִלְמָלֵא שֶׁנָּקְדָה חַמָּה, הָיָה לִי פִּתְחוֹן פֶּה עָלֶיךָ, שֶׁאוֹצִיא מִמְּךָ אֶת מָעוֹתַי. תָּנָא: לֹא 'נַקְדִּימוֹן' שְׁמוֹ, אֶלָּא 'בּוּנִי' שְׁמוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'נַקְדִּימוֹן'? שֶׁנָּקְדָה (שֶׁנִּקְדְּרָה) חַמָּה בַּעֲבוּרוֹ.

בבלי תענית

מורידי הגשמים הם, בדרך כלל, אנשים פשוטים מקרב העם, הידועים ביכולתם לחולל ניסים. המדרש שלפנינו מצרף לחבורה צנועה אך מכובדת זו את אחד הטייקונים של ירושלים של שלהי בית שני, את נקדימון בן גוריון. המדרש יספר מדוע זכה נקדימון לחולל נס של גשמים.

הימים ימי אחד הרגלים, וכל ישראל עולים לירושלים. לוגיסטית המצב מחייב היערכות רצינית של הספקת מי שתיה לכל ההמון הרב הזה, אך השנה היא שנת בצורת, ובירושלים אין מספיק מקורות מים. נקדימון בן גוריון הולך אל אחד ההגמונים, שבלשון חז"ל אינו איש דת דווקא, אלא נציב רומי גבוה. לאיש הזה גישה אל מעינות, שרק הרומאים משתמשים בהם, ונקדימון מבקש ממנו שנים-עשר מעינות לשימוש עם ישראל. הוא מבטיח להחזיר, בבוא הזמן, לאחר שירדו גשמים, מים בכמות שנצרכה, או, לחלופין, תריסר ככרות כסף, סכום גבוה, לכל הדעות. ההגמון סבור כי עסקה מצוינת לפניו, שכן כל אותה שנה לא ירדו גשמים, וסטטיסטית לא היה למה לצפות בתקופה זאת של השנה. אם כן, רבים הסיכויים, שנקדימון ייאלץ לשלם בכסף רב על השימוש במים, אם לא יוכל להשיב מים עד לתאריך המוסכם.

חלקה הראשון של העסקה יוצא לפועל, ועם ישראל מקבל מי שתיה לחג. זמן חולף, מגיע יום פרעון החוב, ועדיין לא ירדו גשמים. ההגמון הלהוט לרווח כספי אינו ממתין לסוף היום, והוא שולח אל נקדימון דרישה לתשלום הכסף. נקדימון מנסה להרוויח זמן, ואומר לו להגמון כי עדיין לא הגיע הערב. ההגמון מבסוט, וכמו גוי טוב הוא הולך לבלות את זמנו בבית המרחץ, מוסד רומי מושמץ ע"י חז"ל. בן גוריון שלנו מבין, שכעת רק נס יחלץ אותו מהצרה הפיננסית ההולכת להתרגש עליו, והוא נכנס אל המקדש להתפלל. בתפילתו הוא משתמש בנימוק, הידוע כ'שורת מחץ', והוא אומר לאלוהים: "גָּלוּי וְיָדוּע לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי, וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ עָשִׂיתִי, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ מַיִם מְצוּיִין לְעוֹלֵי רְגָלִים!". הנימוק הזה הוא, למעשה, שלושה נימוקים: א. ביוזמתי להביא מים לעם ישראל לא חשבתי לרגע על הכבוד שהמבצע יכול להביא לי ולמשפחתי. ב. חשבתי על מצוקתם של בני ישראל. ג. הצלחת אירועי הרגל בירושלים נועדה להעלות את כבודך, אתה!

אלוהים משתכנע, ומוריד גשם בכמות כזאת, שתריסר מקורות המים מתמלאים במים חיים. יוצא ההגמון מבית המרחץ, והשעה היא שעת בין-ערביים אפלולית. הוא פוגש בנקדימון, ובצהלת ניצחון מודיע לו שהיום כבר נסתיים לו, ועל כן מגיע לו הכסף. נקדימון לא מתעצל, חוזר אל בית המקדש ומוסיף מועד ב' של התפילה. נס שני מתרחש, העננים מתפזרים, ומבהירים לו, להגמון, המאוכזב, שעדיין אור יום בחוץ, וכי הכסף לו ציפה לא יגיע.

ומהו אותו 'פתחון פה' עליו מדבר ההגמון? מדובר בביטוי כמו-משפטי לאפשרות שניתנת לו לאדם להעלות נימוק מנצח. בסלנג של היום היינו אומרים: איזה מזל היה לי, שיכולתי לפתוח עליו פה!

נקדימון בן גוריון הוא אחת הדוגמאות הקדומות של איש עשיר, המשתמש בכספו, או מוכן לסכן את כספו למען העם וצרכיו. חז"ל מעריכים כל כך את האיש הזה, שהם מאמינים שגם אלוהים יהיה מוכן לחולל נס עבורו.