וּבְיוֹבֵל הַתִּשְׁעָה וּשְׁלֹשִׁים בַּשָּׁבוּעַ הַשֵּׁנִי בְּשָׁנָה הָרִאשׁוֹנָה (השנה הראשונה בשביעון השנים השני ביובל ה-39) לָקַח לוֹ תֶּרַח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ עֶדְנָה בַּת אֲרָם, בַּת אֲחוֹת אָבִיו, לוֹ לְאִשָּׁה. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לַשָּׁבוּעַ הַהוּא יָלְדָה בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אַבְרָם כְּשֵׁם אֲבִי אִמּוֹ, כִּי מֵת בְּטֶרֶם הָרְתָה לְבֵן.
... וַתִּפָּקַחְנָה עֵינַי הַנַּעַר לִרְאוֹת בְּפֶשַׁע הָאָרֶץ, כִּי נִתָּעוּ בַּשָּׁוְא עַל יְדֵי הַפְּסִילִים וְהַתּוֹעֵבָה. וַיּוֹרֵהוּ אָבִיו לִכְתֹּב, וּבִהְיוֹתוֹ בֶּן שְׁבוּעַיִם (שתי שביעיות שנים – בן 14), הִתְפָּרֵד מֵאֶת אָבִיו לְבִלְתִּי הִשְׁתַּחֲוֹת כָּמוֹהוּ לָאֱלִילִים. וַיּוֹאֶל לְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבּוֹרֵא כֹּל הַיְקוּם לְהַצִּילֵהוּ מִשְּׁגִיאַת בְּנֵי הָאָדָם, וּלְבַל יִפֹּל חֶלְקוֹ בְּפֶשַׁע וְרֶשַׁע אַחֲרֵי הַתְהַלְּכוֹ בְּמֵישָׁרִים.
וִיהִי בַּשָּׁבוּעַ הַשִּׁשִּׁי בְּשָׁנָה הַשְּׁבִיעִית בּוֹ וְיֹאמַר אַבְרָם אֶל תֶּרַח אָבִיו, וַיֹּאמֶר: אָבִי, וַיֹּאמֶר (תרח): הִנֶּנִּי, בְנִי. וַיֹּאמַר: מָה בֶּצַע וּמַה תּוֹעֶלֶת מִכֹּל הָאֱלִילִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר תִּשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם? הֲלֹא אֵין רוּחַ בְּקִרְבָּם, כִּי אִם קִלְלַת אֱלֹהִים וְתַעְתּוּעֵי לֵב - הֵם אֲשֶׁר אַתֶּם עוֹבְדִים. עִבְדוּ אֶת אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, הַנּוֹתֵן גֶּשֶׁם וְהַמּוֹרִיד טַל עַל הָאֲדָמָה, וְהָעוֹשֶׂה כֹּל עַל הָאָרֶץ, וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל בִּדְבָרוֹ וְנֶפֶשׁ כָּל חָי עַל פָּנָיו. מַדּוּעַ תַּעַבְדוּ אֶת אֲשֶׁר אֵין רוּחַ בְּקִרְבָּם, כִּי מַעֲשֶׂה יְדֵי חָרָשׁ הֵמָּה, וְעַל כָּתֵף תִּשְׂאוּ אוֹתָם? לֹא לְעֵזֶר וְלֹא לְהוֹעִיל, כִּי לְבֹשֶׁת וּלְחֶרְפָּה הֵמָּה לְעוֹשֵׂיהֶם, וּלְעוֹבְדֵיהֶם מַעֲשֵׂה תַּעֲתוּעִים. אַל תַּעַבְדוּ אוֹתָם!
וְיֹאמַר אֵלָיו אָבִיו: יָדַעְתִּי, בְנִי, יָדַעְתִּי גַּם אֲנִי, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְמִשְׁפַּחְתִּי, כִּי תִּתְּנֵנִי לַעֲבֹד אוֹתָם? אִם אֲגַלֶּה לָהֶם הָאֱמֶת וַהֲרָגוּנִי, כִּי נַפְשָׁם דָּבְקָה בָּם לְעָבְדָם וּלְבָרְכָם. הַחֲשֵׁה, בְּנִי, פֶּן יְמִיתוּךָ!
וַיַּגֵּד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל שְׁנֵי אָחִיו, וַיִּחַר אַפָּם בּוֹ, וַיִּדֹּם.
וּבְיוֹבֵל הָאַרְבָּעִים בַּשָּׁבוּעַ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בּוֹ, לָקַח אַבְרָם אִשָּׁה וּשְׁמָהּ שָׂרָי בַּת אָבִיו, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה. הָרָן אָחִיו לָקַח לוֹ (אִשָּׁה) בְּשָׁנָה הַשְּׁלִישִׁית לַשָּׁבוּעַ הַשְּׁלִישִׁי, וַתֵּלֵד לוֹ בֵּן בְּשָׁנָה הַשְּׁבִיעִית לַיּוֹבֵל הַהוּא, וְיִקְרָא אֶת שְׁמוֹ לוֹט. וְגַם נָחוֹר אָחִיו לָקַח לוֹ אִשָּׁה.
וִיהִי בִּשְׁנַת הַשִּׁשִּׁים לְחַיֵּי אַבְרָם, הִיא הַשָּׁנָה הָרְבִיעִית לַשָּׁבוּעַ הָרְבִיעִי, וְיָקָם אַבְרָם לַיְלָה, וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית הָאֱלִילִים וְכֹל אֲשֶׁר בּוֹ, וְלֹא נוֹדַע לְאִישׁ דָּבָר. וַיָּקוּמוּ בַּלַּיְלָה לְהַצִּיל אֶת הָאֱלִילִים מִמַּאֲכֹלֶת הָאֵשׁ. וַיּמַהֵר הָרָן, וַיָּבוֹא לְהַצִּילָם, וַתְּלַהֵט בּוֹ הַלֶּהָבָה, וִישָׂרֵף בָּאֵשׁ, וַיָּמָת בְּאוּר כַּשְׂדִּים עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים.
וַיֵּצֵא תֶּרַח מֵאוּר כַּשְׂדִּים, הוּא וּבָנָיו, לָלֶכֶת אַרְצָהּ הַלְּבָנוֹן וְאַרְצָה כְּנַעַן, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ חָרָן. וַיֵּשֶׁב אַבְרָם עִם תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ חָרָן שְׁבוּעַיִם (כלומר 14 שנים).
וַיְּהִי בַּשָּׁבוּעַ הַשִּׁשִּׁי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית בּוֹ, וַיָּקֶם אַבְרָם, וַיֵּשֶׁב בַּלַּיְלָה בְּרֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי לְהַבִּיט בַּכּוֹכָבִים מִן הָעֶרֶב עַד הַבֹּקֶר, לָדַעַת מַה דֶּרֶךְ הָרוּחַ עַל הָאָרֶץ בְּשָׁנָה הַהִיא. וַיְּהִי הוּא יוֹשֵׁב לְבַדּוֹ לְהַבִּיט, וַיָּבוֹא דָּבָר בְּלִבּוֹ, וְיֹאמַר: כֹּל אוֹתוֹת הַכּוֹכָבִים וְאוֹתוֹת הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ - בְּיַד ה' הֵמָּה. לָמָּה זֶה אֶדְרְשֵׁם? בִּרְצוֹנוֹ יַמְטִיר יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ, וּבִרְצוֹנוֹ יוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, וְהַכֹּל בְּיָדוֹ. וַיִּתְפַּלֵּל בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֹּאמַר: אֵלִי, אֵלַי, אֵל עֶלְיוֹן, אַתָּה לְבַדְּךָ אֱלֹהַי, וְאַתָּה בָּרָאתָ אֶת כֹּל, וְהַכֹּל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וּבְךָ בָּחַרְתִּי לָאֱלֹהִים. הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד הַמַּלְאָכִים הָרָעִים, הָרֹדִים בְּמַחְשְׁבוֹת לֵב הָאָדָם, לְבַל יָסִירוּ אֶת לְבָבִי מִמְּךָ, אֱלֹהַי. וְאַל תִּתְּנֵנִי אוֹתִי וְאֶת זַרְעִי לְעוֹלָם לָסוּר מֵאַחֲרֶיךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. וַיֹּאמַר: הֶאָשׁוּב לִי אֶל אוּר כַּשְׂדִּים הַמְבַקְשִׁים אֶת פָּנַי לָשׁוּב אֲלֵיהֶם, וְאִם אֵשֵׁב פֹּה בַּמָּקוֹם הַזֶּה? הַנְחֵה אֶת עַבְדְּךָ בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לְפָנֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ, וּלְבַל אֶתְהַלֵּךְ בִּשְׁרִירוּת לִבִּי, אֱלֹהַי. וַיּהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר וּלְהִתְפַּלֵּל, וְהִנֵּה דְּבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר: לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, וְנִבְרְכוּ בְּךָ כֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה מְבָרְכֶיךָ אֲבָרֲכָה וּמְקַלְּלֶיךָ אָאֹר. וְהָיִיתִי לָךְ לָאֱלֹהִים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָּנֶיךָ וּלְכֹל זַרְעֲךָ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ אָנֹכִי אֱלֹהֶיךָ. אַל תִּירָא מֵעַתָּה וְעַד כֹּל דּוֹרוֹת הָאָרֶץ. אֱלֹהֶיךָ אֲנִי!
(ספר היובלים)
ספר היובלים, אחד מהספרים החיצוניים שנכתבו בתקופת בית שני, מספר את סיפורי ספר בראשית קצת אחרת. לצד החפיפה הגדולה בחלק מהפרטים, מעניין למצוא את ההבדלים.
מאפיין סגנוני מובהק של ספר היובלים הוא ציון השנים בהן התרחשו כל הדברים, כאשר הבסיס הוא מחזור היובלים של 49 שנים, שבעה שבועוני השנים בכל יובל, ושבע השנים בכל שבועון.
קטע זה מספר היובלים מספר על ראשית דרכו של אברהם, וקל לראות, שמדרשי חז"ל המאוחרים יותר ינקו מספר היובלים את הסיפור על אברהם והפסילים. קטע זה אודות הגילוי של אברהם הצעיר, שתרבות האלילים והפסילים שבקרה חי היא חסרת היגיון תיאולוגי, וכי אל אחד ויחיד בורא ומניע את הכל, קטע זה נעדר כליל מספר בראשית של התנ"ך.
גרסה אחרת של אותו סיפור מופיעה בבראשית רבה (אמוראי ישראל, המאות 4-6 לספ'):
[אמר] רבי חייא, בן בנו של רב אדא דיפו: תרח עובד פסלים היה. פעם אחת יצא למקום מסוים, והושיב את אברהם כמוכר במקומו. היה בא בן-אדם ורוצה לקנות [פסל] והיה אומר לו: בן כמה אתה? היה אומר לו: בן חמישים או ששים. היה אומר לו: 'אוי לו לאדם בן שישים הרוצה לעבוד לפסל בן יומו!' והיה מתבייש [אותו אדם] והולך לו. פעם אחת באה אישה אחת והביאה בידה קערת סולת. אמרה לו: הנה לך, הקרב לפני הפסילים.
קם [אברהם] נטל פטיש בידו, שבר את כל הפסילים ונתן הפטיש ביד הגדול שביניהם. כאשר בא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך? אמר לו: לא אסתיר ממך את האמת: באה אישה אחת והביאה להם קערת סולת ואמרה לי להקריב לפניהם. הקרבתי לפניהם, זה [פסל אחד] אמר: אני אוכל ראשון, וזה [פסל אחר] אמר: אני אוכל ראשון. קם הגדול שביניהם, נטל פטיש ושברם. אמר לו: מה אתה משטה בי, וכי הם יודעים [האם מישהו מקריב להם או לא, כך שיוכלו לריב על זה]? אמר לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר?! [כלומר, למה אתה עובד להם, אם הם לא יודעים שאתה עובד להם?] נטלו [תרח את אברהם] ומסרו לנמרוד.
על פי ספר היובלים, גילה אברהם את האמונה באל אחד עוד בראשית דרכו, לפני ה'לך-לך'. עוד מוסיף לנו ספר היובלים פרט מעניין על מותו בדמי ימיו של הרן, אבי לוט. על פי המסופר כאן, כששרף אברם את בית האלילים של אור כשדים, ניסה הרן אחיו להציל את האלילים, ונספה בשריפה. את אחריותו למות אחיו ביטא אברם בקחתו את לוט בנו אליו, ובצרפו אותו למסע לארץ כנען. תוספת יפה נוספת בסיפור של ספר היובלים - שתי תפילותיו של אברם לאל החדש שגילה, האחת מבקשת מהאל שיציל אותו ממחשבות החטא האמוני, והאחרת מבקשת הדרכה אם לשוב לאור כשדים, ממנה ברח אחרי שריפת בית האלילים, והנחייה שתמנע ממנו ללכת בשרירות לבו.