אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻּלְמוּס — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אַלְיָה בִּדְבַשׁ. רַב הוּנָא בְּנוֹ שֶׁל רַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר: אַף סֹלֶת נְקִיָּהּ בִּדְבַשׁ מוֹעִילָה לְזֶה. רַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִלּוּ קֶמַח שְׂעוֹרִים בִּדְבַשׁ יָפֶה לְכָךְ.
אָמַר ר' יוֹחָנָן: פַּעַם אַחַת אֲחָזַנִי בֻּלְמוּס, וְרַצְתִּי לְמִזְרָחָהּ שֶׁל תְּאֵנָה, וּמָצָאתִי שָׁם תְּאֵנִים בְּשֵׁלוֹת, וְאָכַלְתִּי (כִּי אֵין הַתְּאֵנִים מַבְשִׁילוֹת כֻּלָּן בְּבַת אַחַת, וּבַצַּד שֶׁזּוֹרַחַת בּוֹ הַשֶּׁמֶשׁ תְּחִלָּה, שָׁם הֵן מַבְשִׁילוֹת תְּחִלָּה), וְקִיַּמְתִּי בְּעַצְמִי אֶת הַכָּתוּב: "הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְּעָלֶיהָ" (קֹהֶלֶת ז, יב). שֶׁכֵּן שָׁנָה רַב יוֹסֵף: הָרוֹצֶה לִטְעֹם טַעַם תְּאֵנָה, יִפְנֶה לְמִזְרָחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמִמֶּגֶד תְּבוּאַת שֶׁמֶשׁ" (דְּבָרִים לג, יד), שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ מְבַשֶּׁלֶת אֶת הַפֵּרוֹת (שם) וּמְמַתַּקְתָּם.
ר' יְהוּדָה וְר' יוֹסֵי הָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ. אָחַז בֻּלְמוּס אֶת ר' יְהוּדָה, כָּפָה רוֹעֶה אֶחָד, וְאָכַל אֶת הַלֶּחֶם שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ ר' יוֹסֵי: רְאֵה, קִפַּחְתָּ אֶת הָרוֹעֶה! כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ לָעִיר, אָחַז בֻּלְמוּס אֶת ר' יוֹסֵי. הִקִּיפוּ אוֹתוֹ כֹּל בְּנֵי הָעִיר בְּכוֹסוֹת וְצַלָּחוֹת שֶׁל מִינֵי מְתִיקָה. אָמַר לוֹ ר' יְהוּדָה בִּצְחוֹק: אֲנִי קִפַּחְתִּי אֶת הָרוֹעֶה, וְאַתָּה קִפַּחַת אֶת הָעִיר כֻּלָּהּ.
בבלי יומא עפ"י שטיינזלץ
כבר במשנה נאמר: 'מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻּלְמוּס, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ דְּבָרִים טְמֵאִים, עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו.' (יומא, ח, ו(. הבולמוס הוא התקף רעב בלתי נשלט, וחז"ל מתייחסים להתקף כזה בהבנה אפילו ביום הכיפורים.
כשאוחז בולמוס את האדם, מצווה להאכילו 'עד שיאורו עיניו', עד שיתפכח מההתקף ויוכל לקבל שוב החלטות רציונליות. חז"ל מאמינים שמאכלים מתוקים יכולים לעשות את העבודה.
בשומענו את הביטוי 'עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו' אנו נזכרים בדבריו של יונתן בן שאול, אחרי שאכל מיערת הדבש האסורה: 'אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה' (שמואל א' י"ד). זה המקור לביטוי הלשוני בו משתמשת המשנה.
ר' יוחנן מספר על בולמוס שאחז בו בשעה שעמד ליד עץ תאנה. הוא פנה לצדו המזרחי של העץ, ששם התאנים מבשילות קודם, וסיפק את רעבונו בתאנים מתוקות במיוחד.
סיפורם של ר' יהודה ור' יוסי נחמד במיוחד. ר' יוסי נזף בר' יהודה, שכתגובה לבולמוס שאחזו בדרך, הוא פגש ברועה אחד, שהיה בידו לחם, וכפה עליו לתת לו את הלחם להשקיט את רעבונו. הנזיפה היתה מוצדקת, שכן הפנייה אל הרועה היתה תוקפנית. משהגיעו לעיר אחז בולמוס דומה את ר' יוסי, ובני העיר, שהכירו את החכם, נענו למצוקתו והשפיעו עליו רוב מאכלים מתוקים עד ששבע. אזי אמר לו ר' יהודה בצחוק: 'אֲנִי קִפַּחְתִּי אֶת הָרוֹעֶה, וְאַתָּה קִפַּחַת אֶת הָעִיר כֻּלָּהּ'.
מסתבר שהבולמוס הוא, לדעת חז"ל, בלתי נשלט, וכי יש להתייחס להתקף כזה בהבנה במקום להילחם בו. בימינו קוראים לבולמוס 'בולימיה', רואים בו מעין מחלה, מנסים לעמוד על גורמיה הנפשיים ולרפא אותם.
עניין השליטה על דחפים מעסיק את התרבות האנושית מאז ימי קדם. סיפורם של שני חכמינו מוכר בגרסה שונה בספרות הזן ממזרח אסיה:
שני נזירי זן התכוננו לחצות נהר, והנה לפתע צצה מולם נערה יפה וצעירה. גם הנערה רצתה לחצות אל הגדה שמנגד, אבל הזרם הגועש והרועש הבהיל אותה. אחד הנזירים, המבוגר מחברו, הציע לשאת את הנערה המבוהלת על גבו ולעזור לה לחצות את הנהר. הנערה הסכימה. כשהגיעו השלושה בשלום אל הגדה שמנגד, הוריד הנזיר את הנערה היפה מעל גבו, הצעירה הודתה לו והלכה לדרכה. כעבור חמישה ימי הליכה נוספים, כאשר הנזירים הגיעו למקום שממנו כבר היה אפשר לראות את המנזר, הודיע הנזיר הצעיר לחברו, שהוא מתכוון לדווח לאב המנזר על מה שקרה. "עשית מעשה מביש ואסור!" צעק לעברו שוב. "מה עשיתי? מה מביש? מה אסור?" התפלא הנזיר. "מה? כבר שכחת את מה שעשית? אתה כבר לא זוכר? נשאת על גבך נערה יפה וצעירה!" "אה, כן, נכון" נזכר הנזיר, "אתה צודק. אבל חלפו כבר חמישה ימים מאז שהשארתי אותה על הגדה, ואילו אתה הוא זה שעדיין נושא אותה על גבך!".