הַהֵיכָלוֹת הַתַּחְתּוֹנִים הֵם כֵּלִים לַהֵיכָלוֹת הָעֶלְיוֹנִים. וּכְשֶׁיִּשְׂרָאֵל הָיוּ מִתְפַּלְלִים, כָּל הַהֵיכָלוֹת הַלָּלוּ הָיוּ נִפְתָּחִים אֲלֵיהֶם, וְכָעֵת בַּגָּלוּת נֶאֱמַר בָּהֶם כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעֲלוּ, וְהַשְּׁכִינָה מִחוּץ לְהֵיכָלָהּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִחוּץ לְהֵיכָלוֹ, וְהַמַּלְאָכִים הַמְמֻנִּים עַל הַתְּפִלּוֹת מִחוּץ לְהֵיכְלֵיהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב "הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה", וְאֵין לַתְּפִלּוֹת מָקוֹם לְהִכָּנֵס, וְזֶהוּ כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעֲלוּ, אֲבָל שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, וְאֵין מִי שֶׁיִּפְתַּח אֶת הַשְּׁעָרִים הַלָּלוּ עַד שֶׁיָּבֹא בַּעַל הַדִּמְעָה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה", וְאֵין הַהֵיכָל נִפְתָּח אֶלָּא בּוֹ, וְזֶהוּ וַתִּפְתַּח, שֶׁנִּפְתַּח הַהֵיכָל הַזֶּה אֵלָיו. בַּמֶּה נִפְתָּח לוֹ? בְּדִמְעָה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה, וּמִיָּד וַתַּחְמֹל עָלָיו. וְעוֹד וַתִּפְתַּח, כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל פּוֹתְחִים בִּתְשׁוּבָה בִּבְכִיָּה, מִיַּד וַתַּחְמֹל עָלָיו, וְזֶהוּ "בִּבְכִי יָבאוּ", בִּזְכוּת הַבְּכִיָּה שֶׁלּוֹ יִתְכַּנְּסוּ מִן הַגָּלוּת.
תיקוני הזהר
'הַהֵיכָלוֹת הַתַּחְתּוֹנִים הֵם כֵּלִים לַהֵיכָלוֹת הָעֶלְיוֹנִים' - הדמיון האנושי יכול לצייר לעצמו ציורים רק באמצעות הכלים האנושיים, החושים, הצורות והצלילים המוכרים לנו מעולמנו. וכך מתארים חז"ל את העולם העליון. העולם הזה הוא מעין ראי לעולם העליון. ועל כן יש היכלות תחתונים – אולי המקדשים שאנו בונים לאל, ויש היכלות עליונים. וכמו היכלות מעשה ידי אדם, גם להיכלות העליונים יש שערים, דרכם יכולות להיכנס הנשמות וגם התפילות. בהיותנו בארצנו, אומרים חז"ל, פתחו תפילותינו את כל שערי שמים; אך משיצאנו לגלות, נסגרו וננעלו כל השערים. ומי נשאר בחוץ, מלבד התפילות שלנו? השכינה והקדוש ברוך הוא, ואיתם המלאכים הממונים על התפילות, גם הם נשארו בחוץ...
כדי לתת תוקף לאמירה הזאת, מביא המדרש פסוק מישעיהו ל"ג: "הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה, מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּן". במקור הפסוק רומז, על פי חלק מהפרשנים המסורתיים, למצור סנחריב, שבו אראלים, גיבורי מלחמה דוגמת רבשקה, צעקו מחוץ לחומה, ומלאכי השלום של חזקיהו נכשלו במשימת השכנת שלום עם האויב האשורי.
אראלים יכולים להיות גם מלאכי שמים, ועל פי המדרש אלה צעקו כי הושארו מחוץ להיכל העליון, ששעריו נסגרו בשל יציאת ישראל לגלות.
'כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעֲלוּ, אֲבָל שַׁעֲרֵי דִמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ' - המקור לאמרה מרגשת זו הוא בבא מציעא:
א"ר אֶלְעָזָר מִיּוֹם שֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי , שֶׁנֶּאֱמַר (אֵיכָה ג, ח) "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי", ואע"פ שֶׁשַּׁעֲרֵי תְּפִלָּה נִנְעָלוּ, שַׁעֲרֵי דִּמְעוֹת לֹא נִנְעֲלוּ.
אגב, חכם אחר בבבא מציעא טוען שהשערים היחידים שנותרו פתוחים הם שערי הונאה. אמירה זו מוכרת לנו היטב מסיפור תנורו של עכנאי.
חז"ל לא מתעצלים, והם מוצאים פסוק מקראי עליו הם משתיתים את אמירתם בעניין שערי דמעה. זו התחכמות, אבל נחמדה.
על בת פרעה, המוצאת את משה בתיבה על מי היאור, נאמר בספר שמות: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה". חז"ל אומרים כי בת-פרעה לא פתחה את מכסה התיבה כי אם את שערי שמים לרחמים על משה ועל עם ישראל, והיא הצליחה לעשות זאת בזכות דמעתו של הנער הבוכה.
ואם הבכי פותח שערים, הוא הוא שישיב את ישראל מגלותו לארץ ישראל, כנאמר בירמיהו ל"א: בִּבְכִי יָבֹאוּ, וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם. אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ. גם כאן מתהפכות היוצרות המקראיות, והבכי הוא שיוביל את עם ישראל בחזרה לציון.