ר' יוֹחָנָן, כַּאֲשֶׁר הָיָה מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה - "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם" (קֹהֶלֶת יב, יד), הָיָה בּוֹכֶה. אָמַר: עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ שׁוֹקֵל (מַחְשִׁיב) לוֹ שְׁגָגוֹת כִּזְדוֹנוֹת, שֶׁגַּם עַל דָּבָר שֶׁנֶּעֱלַם מִדַּעְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם מַעֲנִישׁ אוֹתוֹ ה', וְכִי תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ?!
וְשׁוֹאֲלִים: מָה פֵּרוּשׁ "עַל כֹּל נֶעֱלָם", אֵיזֶהוּ הַחֵטְא הַנֶּעֱלָם מֵעוֹשֵׂהוּ? אָמַר רַב: זֶה הַהוֹרֵג כִּנָּה שֶׁהָיְתָה עָלָיו בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ נִמְאָס בָּהּ, שֶׂה' שׁוֹפְטוֹ גַּם עַל צַעַר זֶה שֶׁגָּרַם לַחֲבֵרוֹ, בְּלֹא כַּוָּנָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר בְּדוֹמֶה לְכָךְ: זֶה הָרָק בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ רוֹאֶה וְנִמְאַס.
וְשׁוֹאֲלִים: מָה פֵּרוּשׁ הֶמְשֵׁךְ הַכָּתוּב "אִם טוֹב וְאִם רָע"? שֶׁנִּרְאָה שֶׂה' דָּן אָדָם גַּם עַל מַעֲשֶׂה טוֹב שֶׁעָשָׂה! אוֹמְרִים תַּלְמִידֵי בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל ר' יַנַּאי: זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לֶעָנִי בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁאָמְנָם עָשָׂה מַעֲשֶׂה טוֹב, אַךְ בִּיֵּשׁ בְּכָךְ אֶת הֶעָנִי. כִּי כְּמוֹ מַעֲשֶׂה זֶה, שַׂר' יַנַּאי רָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהוּא נוֹתֵן דִּינָר לֶעָנִי בְּפַרְהֶסְיָא, אָמַר לוֹ: מוּטָב הָיָה שֶׁלֹּא הָיִיתָ נוֹתֵן לוֹ מֵאֲשֶׁר עַכְשָׁו, שֶׁנָּתַתָּ לוֹ, וּבִיַּשְׁתּוֹ.
תַּלְמִידֵי בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל ר' שִׁילָא אוֹמְרִים, שֶׁמַּעֲשֶׂה טוֹב שֶׁל אָדָם, שֶׁעָלָיו דָּנִים אוֹתוֹ הוּא זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְאִשָּׁה בַּסֵּתֶר בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, שֶׁהוּא מֵבִיא אוֹתָהּ בְּכָךְ לִידֵי חֲשָׁד, שֶׁמָּא אֶתְנַן נוֹתֵן לָהּ. רָבָא אָמַר: זֶה הַמְּשַׁגֵּר לְאִשְׁתּוֹ בָּשָׂר שֶׁאֵינוֹ מְחֻתָּךְ (שֶׁלֹּא נִקְּרוּ, וְלֹא הוֹצִיאוּ מִמֶּנּוּ עֲדַיִן אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה) בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת שֶׁאָז הַכֹּל מְמַהֲרִים, וְהָאִשָּׁה לֹא תָּשִׂים לֵב, וּתְבַשֵּׁל בָּשָׂר הָאָסוּר בַּאֲכִילָה.
וְשׁוֹאֲלִים: וַהֲרֵי רָבָא עַצְמוֹ הָיָה מְשַׁגֵּר בָּשָׂר כָּזֶה לְאִשְׁתּוֹ בְּעֶרֶב שַׁבָּת?! וּמְשִׁיבִים: שׁוֹנָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבָּא, שֶׁהָיְתָה בַּת רַב חִסְדָּא, שֶׁמֻּחְזָק בָּהּ שֶׁהִיא בְּקִיאָה בַּהֲלָכָה, וְיָכוֹל הָיָה לִסְמֹךְ עָלֶיהָ.
בבלי חגיגה עפ"י שטיינזלץ
הפסוק האחרון של ספר קהלת מבלבל את חז"ל:
"כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם, אִם טוֹב וְאִם רָע"
תחילה נבהיר אנו את משמעות הפסוק בהוסיפנו מילה: כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאָדָם יָבִא הָאֱלֹהִים בְמִשְׁפָּט. וכעת נתחיל בניסיון להבין את המילים 'עַל כָּל נֶעְלָם'. את הפרוש המקובל על חז"ל נבין באמצעות המשל: 'עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ שׁוֹקֵל (מַחְשִׁיב) לוֹ שְׁגָגוֹת כִּזְדוֹנוֹת'. אם האדם משול לעבד, הרי שרבו של העבד הוא אלוהים. אותו אדון אינו מבחין בין מעשים שעשה עבדו בזדון למעשים שעשה בשוגג, והוא שופט אותו גם על השגגות. צודקים חז"ל, שהם תמהים על אי הצדק שבדבר: 'שֶׁגַּם עַל דָּבָר שֶׁנֶּעֱלַם מִדַּעְתּוֹ שֶׁל הָאָדָם מַעֲנִישׁ אוֹתוֹ ה' '. כך הם מבינים את דברי קהלת, גם אם דברים אלה אינם מקובלים עליהם... והם מבהירים 'על כל נעלם' הוא 'הַחֵטְא הַנֶּעֱלָם מֵעוֹשֵׂהוּ', כלומר חטא, שעושהו אינו יודע שחטא. זו הרחבה של מושג השגגה. אם עושה אתה במכוון מעשה, אך אינך יודע שמעשה זה נחשב לחטא גם זה בגדר 'על כל נעלם'. שתי הדוגמאות ממחישות את היחס השונה של האדם שעושה את המעשה לבין האדם הצופה במעשה. מי שהורג כינה בפני חברו, או רוקק בפניו, יתכן וכלל אינו מודע לכך שחברו סולד מפעולות אלה, ובזאת הוא גרם לו צער. אם כן, על שום מה יביא האלוהים אותו אדם במשפט? האם חז"ל מצביעים על הרגישות הנדרשת מכל אדם לשוני שבינו לבין הזולת, ותובעים ממנו להביא בחשבון, שלחברו טעם שונה משלו, ויתכן שתקיעת גרפצים בפניו גורמת לו סבל, גם אם הוא עצמו סבור, שזה ממש כיף, ולא גורם נזק לאיש...
המשך הפסוק מקהלת מבלבל לא פחות: 'אם טוב ואם רע', כלומר – אלוהים יביא את האדם למשפט גם על מעשים טובים שעשה. אלוהים אינו עורך מסדרי מדליות, ואם אומרים שהוא מביא אותנו למשפט – משהו בכל זאת לא בסדר אצלנו! אם כן, מהם אותם מעשים טובים, עליהם יביא אותנו האל למשפט? חז"ל מביאים שלוש דוגמאות למקרים כאלה:
אם נותן אתה צדקה לעני בפרהסיא, כלומר בפני אנשים אחרים, הרואים זאת, עשית מעשה טוב, המשולב במעשה רע – ביישת את העני. המעשה שלך רע, בין אם חסרה לך הרגישות למצבו הנפשי של העני, ובין אם חשוב היה לך, שידעו הכל כמה נדיב אתה.
אם נותן אתה בסתר צדקה לאשה נצרכת, במצב שבו שניכם שרויים לבד זה עם זו, אתה עלול להביא אותה לידי הרושם, שאתנן אתה נותן לה, ומנסה לפתותה לדבר עבירה. מה הפתרון? לתת את הצדקה בכל זאת בפרהסיא? חזרנו למקרה הראשון, וכמובן – גם זה פסול. יתכן שהפתרון הוא מתן בסתר, כלומר לדאוג לכך, שהאישה תקבל את הכסף בלי לדעת מיהו הנותן.
אומר רבא: אם שולח אתה אל אשתך בערב שבת בָּשָׂר, שלא עבר את כל תהליכי ההכשרה, אתה עלול להכשילה בלי כוונה בבישול ובהגשה של מזון לא כשר, ובכך להכשילה בעבירה. גם אם לכאורה לא חטאת, אלא רק החטאת – אלוהים יביאך במשפט. תמהים תלמידיו של רבא: הלא רבא עצמו היה שולח בשר כזה לאשתו בערבי שבתות. הפוסל במומו פוסל!? שואלים ועונים: רבא ידע שאשתו בקיאה בהלכה, ואין סיכוי שלא תבדוק בשבע עיניים את הבשר שנשלח אליה, ועל כן יכול היה לסמוך עליה, שלא תיכשל בחטא.