שָׁאַל טוֹרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת ר' עֲקִיבָא: אִם אֱלֹהֵיכֶם אוֹהֵב עֲנִיִּים הוּא, מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְפַרְנְסָם? אָמַר לוֹ ר' עֲקִיבָא: כְּדֵי שֶׁנִּצּוֹל אָנוּ בָּהֶן בִּגְלַל הַצְּדָקָה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנֹּם.
אָמַר לוֹ טוֹרְנוּסְרוּפוּס: אַדְּרַבָּה, זוֹ הַצְּדָקָה, שֶׁמְּחַיַּבְתָּן אֶת יִשְׂרָאֵל לְגֵיהִנֹּם, עַל שֶׁהֵם עוֹשִׂים כֵּן! אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל, לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁכָּעַס עַל עַבְדּוֹ, וַחֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וְצִוָּה עָלָיו שֶׁלֹּא לְהַאֲכִילוֹ וְשֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתוֹ, וְהָלַךְ אָדָם אֶחָד וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ, וְכִי לֹא כּוֹעֵס עָלָיו? וְאַתֶּם הֲרֵי קְרוּיִן עֲבָדִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים" (וַיִּקְרָא כֹּה, נה), וְאִם גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אָדָם שֶׁיִּהְיֶה בְּמַחְסוֹר, נִמְצָא, שֶׁהַנּוֹתֵן לוֹ צְדָקָה עוֹבֵר עַל רְצוֹן הַבּוֹרֵא!
אָמַר לוֹ ר' עֲקִיבָא: אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל הָפוּךְ. לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ, וַחֲבָשׁוֹ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וְצִוָּה עָלָיו שֶׁלֹּא לְהַאֲכִילוֹ וְשֶׁלֹּא לְהַשְׁקוֹתוֹ, וְהָלַךְ אָדָם אֶחָד וְהֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ. כְּשֶׁשָּׁמַע הַמֶּלֶךְ עַל כָּךְ, הַאִם כִּתְגוּבָה לֹא דּוֹרוֹן מְשַׁגֵּר לוֹ? וְאָנוּ קְרוּיִין בָּנִים, דִּכְתִיב: "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹהֵיכֶם" (דְּבָרִים יד, א)!
אָמַר לוֹ טוֹרְנוּסְרוּפוּס: אַתֶּם קְרוּיִם בָּנִים וּקְרוּיִן עֲבָדִים. בִּזְמַן שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, אַתֶּם קְרוּיִן בָּנִים, וּבִזְמַן שֶׁאֵין אַתֶּם עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, אַתֶּם קְרוּיִן עֲבָדִים, וְעַכְשָׁו אֵין אַתֶּם עוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְנִמְצָא שֶׁהַמָּשָׁל שֶׁאֲנִי נָתַתִּי מַתְאִים יוֹתֵר!
אָמַר לוֹ ר' עֲקִיבָא, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת" (יְשַׁעְיָהוּ נח, ז).
דָּרַשׁ ר' יְהוּדָה בְּר' שָׁלוֹם: כְּשֵׁם שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה, בַּזְּמַן שֶׁגּוֹזֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת דִּינוֹ לְכָל הַשָּׁנָה, כָּךְ חֶסְרוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם קְצוּבִין לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה - כַּמָּה כֶּסֶף יַפְסִיד. אִם זָכָה — "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ" הוּא מוֹצִיא אֶת סְכוּם הַכֶּסֶף שֶׁנִּגְזַר עָלָיו לְהוֹצִיא לְצֹרֶךְ צְדָקָה, לֹא זָכָה — "וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת".
וּמְסַפְּרִים: כְּמוֹ מַעֲשֶׂה זֶה, שֶׁבְּנֵי אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, רָאָה עֲלֵיהֶם בַּחֲלוֹם, שֶׁהֵם צְרִיכִים לְהֵחָסֵר, לְהַפְסִיד, בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה שְׁבַע מֵאוֹת דִּינָרִים. כָּפָה אוֹתָם רַבָּן יוֹחָנָן, וְלָקַח מֵהֶם מָמוֹן לִצְדָקָה. נִשְׁאֲרוּ אֶצְלָם שִׁבְעָה עָשָׂר דִּינָרִים מֵאוֹתָם שְׁבַע מֵאוֹת, שֶׁלֹּא לָקַח מֵהֶם. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, שָׁלְחוּ מִבֵּית הַקֵּיסָר, וְלָקְחוּ מֵהֶם שִׁבְעָה עָשָׂר דִּינָרִים.
אָמַר לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אַל תִּפְחֲדוּ, שֶׁמָּא יִקְּחוּ מִכֶּם עוֹד. שִׁבְעָה עָשָׂר דִּינָרִים, שֶׁנִּשְׁאֲרוּ אֶצְלְכֶם, אוֹתָם לָקְחוּ מִכֶּם. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן יוֹדֵעַ אַתָּה? אָמַר לָהֶם: חֲלוֹם רָאִיתִי עֲלֵיכֶם, וְסִפֵּר לָהֶם אֶת חֲלוֹמוֹ. אָמְרוּ לוֹ: וּמַדּוּעַ לֹא אָמַרְתָּ לָנוּ, שֶׁהָיִינוּ נוֹתְנִים אוֹתָם לִצְדָקָה? אָמַר לָהֶם: אָמַרְתִּי, כְּדֵי שֶׁתַּעֲשׂוּ מִצְוָה לִשְׁמָהּ, שֶׁאִם הֱיִיתֶם יוֹדְעִים מֵרֹאשׁ, לֹא הָיְתָה הַמִּצְוָה לְגַמְרֵי לִשְׁמָהּ.
בבלי בבא בתרא
אותם גויים, המאתגרים את ישראל בשאלות כפירה למיניהן, הם טריק ספרותי של חז"ל, שמטרתו הצגת דילמות קשות ממש. לפעמים זו מטרוניתא רומית, שמעמדה הרם מחייב את החכמים לענות לה ברצינות, והפעם זה רשע בשם טורנוסרופוס (שיבוש חז"לי של שמו של הנציב העליון הרומי קווינטוס טיניאוס רופוס, בונה איליה קפיטולינה רגע לפני מרד בר-כוכבא. גם בפני טורנוסרופוס הרשע אי אפשר להתחמק מדיון תיאולוגי, שהוא מציג, ור' עקיבא עונה לו.
על מה הדיון? על השאלה הקשה, הנוגעת לחובתם (ולזכותם) של בני האדם להתערב במציאות הכלכלית שיוצר לכאורה האלוהים. אם יש עניים בחברה, האין זאת משום שאלוהים החליט להפיל עליהם עוני זה? מדוע, אם כן, נתערב אנו, ונשנה את מצבם של העניים? בניסוח הקיצוני של טורנוסרופוס, מתן צדקה הוא חטא כלפי הסדר האלוהי.
לשאלה זו אפשר להציע כמה תשובות. תשובה אחת, שקרוב לודאי, שלא היתה מקובלת על חז"ל, היא, שאלוהים לא יכול לטפל בכל פרט בעולמו הגדול, ומשום כך עלינו לסייע לו. תשובתו של ר' עקיבא שונה, כמובן. הוא מציע, שהעוני הקיים בחברה הוא הזדמנות שבורא אלוהים עבורנו – הזדמנות לעשות צדקה, ובדרך זו לצבור נקודות בונוס לקראת העולם הבא. מכאן, שאם לא היו עניים, היה צריך להמציא אותם, כדי שתיקרנה על דרכנו הרבה הזדמנות לעשות מצוות.
שני המתווכחים מחזקים את טיעוניהם במשלים דומים מאד, אך הפוכים בלקחים שלהם. על פי הרומאי – אם המלך, הוא האלוהים, גוזר על עבד שלו (ובני ישראל הם עבדי ה') מאסר ללא מאכל ומשקה, הרי שמי שמאכיל את העבד עובר על מצוות המלך, כלומר חוטא. על פי ר' עקיבא, אנו בניו של ה' ולא עבדיו, ועל כן מי שמאכיל את בן המלך הנתון במאסר, לוקח על עצמו לקיים את מה שהמלך בעצמו אינו מסוגל לעשות, אך היה רוצה מאד לעשות – להאכיל את בנו האהוב.
סיפור מקראי אחד הולך בדרכו של ר' עקיבא. דוד המלך, שזעם על בנו אבשלום על רצח אמנון, לא יכול היה ליזום את השבת אבשלום מהגלות, אליה ברח מפני אביו. יואב בן צרויה מצא את הדרך לפייס את דוד, ובעזרתה של האישה החכמה מתקוע (ובעזרת משל דומה) לקח על עצמו להביא את אבשלום הביתה. זה שהסיפור הזה נגמר לא טוב, זה כבר עניין אחר.
ר' עקיבא חותם את הויכוח בציטוט פסוק מישעיהו, המחזק את הטענה, שמתן צדקה לעניים הוא מצווה, הכתובה בתנ"ך: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת".
ר' יהודה מוסיף ובונה על אותו פסוק כמה רעיונות: הוא אומר כי מתן צדקה הוא כל כך יסודי בחובת האדם, שאלוהים גוזר בראש השנה כמה צדקה ייתן כל איש במשך השנה הבאה. ר' יהודה אף מפרק את התקבולת לשתיים, ודורש על כל חלק משמעות אחרת.
אם זכית, ותהיה לך שנה מוצלחת, שבה תצבור הון – "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ",
ואם לא זכית, ואין לך ממון לתת כצדקה - לפחות "וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת".
המדרש האחרון בקובץ זה מזכיר לנו את המנהג של עשירי ארצנו (וכמה ארצות אחרות) לתת צדקה, ולנכות את הסכום מהמס שהם חייבים למדינה. זה מותר על פי חוק, וזה מעודד בעלי ממון לתמוך בכספם מפעלים, אגודות ועמותות, שהחוק הגדירם כזכאים תמיכה מעין זאת. ר' יונן בן זכאי היו לו אחיינים עשירים. הוא ראה בחלומו, שכל העושר הזה יילקח מהם בקרוב על ידי גובי המס של השלטון הרומאי. הוא הקדים תרופה למכה, ולחץ על קרוביו להעניק את רוב כספם לעניים, רגע לפני שגובי המס באו אליהם ולקחו את המעט שנשאר. ר' יוחנן לא גילה לקרוביו את תוכן חלומו, וזאת כדי שמתן הצדקה שלהם יהיה 'לִשְׁמָהּ', כלומר משיקולים הומניטריים בלבד.
יש לך כסף מיותר? תן אותו לאנשים, הזקוקים לו מאד. מי יודע אם לא יילקח מאתך כסף זה, ותצטער על שלא עשית מצוה. כסף בא והולך, כמו שאומרים בימינו, ועדיף להשתמש בו למטרה הגונה וצודקת.