עָשִׁיר אֶחָד הָיָה רוֹכֵב עַל סוּס אַבִּיר, וּפָנָיו אֶל הַכְּפָר לִקְנוֹת עֵז חוֹלֶבֶת, שֶׁתָּדוּר בַּחֲצֵרוֹ. קָנָה עֵז וְתָלָה בְּצַוָּארָהּ פַּעֲמוֹן. קָשַׁר חֶבֶל לִזְנַב הַסּוּס, חִבְּרוֹ לְסֶרֶט הַפַּעֲמוֹן, וְשָׁב לְעִירוֹ שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, כְּשֶׁהָעֵז מִתְנַהֶלֶת בְּעִקְּבוֹת הַסּוּס. כָּל זְמַן שֶׁשָּׁמַע אֶת הַפַּעֲמוֹן מְקַרְקֵשׁ, יָדַע שֶׁהָעֵז מֵאֲחוֹרָיו.
עָקְבוּ אַחֲרָיו שְׁלוֹשָׁה גַּנָּבִים, וְהִתְחָרוּ בֵּינֵיהֶם. הָאֶחָד הִתְפָּאֵר, כִּי יָכוֹל הִנּוֹ לִגְנֹב לֶעָשִׁיר אֶת הָעֵז בְּעָרְמָה, מִבְּלִי שֶׁיַּרְגִּישׁ בּוֹ. הַשֵּׁנִי הִבְטִיחַ בְּהֵן צִדְקוֹ, שֶׁבְּכֹחוֹ לִגְנֹב מֵהֶעָשִׁיר אֶת הַסּוּס וּלְהִמָּלֵט עִמּוֹ. הַשְּׁלִישִׁי הִרְחִיק לֶכֶת, וְהִתְחַיֵּב, כִּי יָכוֹל הוּא לִגְנֹב אֶת הַחֲלִיפָה אֲשֶׁר לְגוּפוֹ שֶׁל הֶעָשִׁיר, וְלִבְרֹחַ בְּלִי שֶׁיָּחוּשׁ בּוֹ.
הֶחֱלִיטוּ הַגַּנָּבִים לָגֶשֶׁת לַ'מְּלָאכָה', וְיָצְאוּ כָּל אֶחָד לְדַרְכּוֹ. הָרִאשׁוֹן הֵחֵל לַעֲקֹב אַחַר הֶעָשִׁיר, וּבְאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ שָׁלַח יָדוֹ, הִשִּׁיל בִּזְרִיזוּת אֶת הַפַּעֲמוֹן מִצַּוָּארָהּ שֶׁל הָעֵז, קְשָׁרוֹ לִזְנַב הַסּוּס, וְאֶת הָעֵז לָקַח לְעַצְמוֹ. דִּנְדּוּן הַפַּעֲמוֹן הִמְשִׁיךְ לְהִצְטַלְצֵל בְּאָזְנַי הֶעָשִׁיר, וְהוּא לֹא חָשַׁד בְּדָבָר. בָּטוּחַ הָיָה שֶׁהָעֵז מְהַלֶּכֶת בְּעִקְּבוֹת הַסּוּס. רַק כְּשֶׁעָצַר לִמְנוּחָה בְּצַד הַדֶּרֶךְ, נֶחֱרַד לְגַלּוֹת, כִּי הָעֵז נִגְנְבָה, וְהַפַּעֲמוֹן לְבַדּוֹ קָשׁוּר לִזְנַב הַסּוּס.
הַבַּרְנָשׁ הַשֵּׁנִי כְּבָר הִמְתִּין בַּמָּקוֹם. רָאָהוּ מְדֻכְדָּךְ, וְנָד לְעֶבְרוֹ בְּרַחֲמִים: "מַדּוּעַ הִנְּךָ עָצוּב, אֲדוֹנִי?". שָׂמַח הֶעָשִׁיר לְשַׁתְּפוֹ בְּצָרָתוֹ, וְשָׂח לוֹ אוֹדוֹת הָעֵז הַיְּקָרָה שֶׁנִּשְׁדְּדָה מִמֶּנּוּ. "טוֹב שֶׁסִּפַּרְתָּ לִי. רָאִיתִי אָדָם הַבּוֹרֵחַ עִם עֵז לַכִּוּוּן הַשֵּׁנִי" סִפֵּר בְּלַהַט. "אֶשְׁמֹר עַל סוּסְךָ, וְאַתָּה - רוּץ אַחֲרָיו". הֶעָשִׁיר רָץ בְּכָל כּוֹחוֹתָיו לָעֵבֶר הַכִּוּוּן עָלָיו הוֹרָה לוֹ, וְאֵין עֵז וְאֵין גַּנָּב... בְּלֵב כָּבֵד שָׁב עַל עִקְבוֹתָיו ו... אֵין גַּם סוּס. הֵבִין הֶעָשִׁיר, כִּי הַ'שׁוֹמֵר הַמָּסוּר' הָיָה לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר גַּנָּב עַרְמוּמִי...
שֵׂרֵךְ הֶעָשִׁיר דַּרְכּוֹ רַגְלִי, הֲלֹךְ וְשָׁפוֹף, הָלוֹךְ וּבָכֹה עַל הָאָבְדָן הַכָּפוּל שֶׁל הַסּוּס וְהָעֵז. הַחֹם הָיָה כָּבֵד, וְהַשֶּׁמֶשׁ קָפְחָה. אָז הִגִּיעַ לִבְאֵר מַיִם חַיִּים, וְהִנֵּה אָדָם עוֹמֵד עַל שְׂפָתָהּ, מַבִּיט לְתוֹכָהּ וְדִמְעוֹתָיו נִמְהָלוֹת בְּמֵימֶיהָ. "מָה לְךָ כִּי תִּבְכֶּה?" שָׁאַל בְּעִנְיָן. וְהַלָּה סִפֵּר, כִּי הִתְכּוֹפֵף לַבְּאֵר לְהַרְווֹת צִמְאוֹנוֹ בְּמֵימֶיהָ, וּצְרוֹר כַּסְפּוֹ נָשַׁר מֵחֵיקוֹ, וְנָפַל לְמַעֲמַקֶּיהָ. מָצָא הֶעָשִׁיר חָבֵר לְצָרָה, וּבִקֵּשׁ לְנַחֲמוֹ בְּ'נֶחָמַת שׁוֹטִים': "אָכֵן, יוֹם שֶׁל פְּגָעִים הוּא, גַּם לִי נִגְנְבוּ הַיּוֹם עֵז וְסוּס".
"הֲבָלִים!", הֵגִיב הַלָּה, "מָה שָׁוְיָם? אִם רַק תַּצְלִיחַ לְהַעֲלוֹת אֶת אַרְנָקִי מֵהַבּוֹר, אֶתֵּן לְךָ בִּשְׂכָרְךָ אֶת דְּמֵי הַסּוּס וְהָעֵז גַּם יַחַד, וְעוֹד מַתָּנָה דְּמֵי טִרְחָה". הַתִּקְוָה שָׁבָה לִפְעֹם בּוֹ, הַמַּזָּל מַתְחִיל לְהָאִיר לוֹ פָּנִים. חִישׁ קַל פָּשַׁט חֲלִיפָתוֹ מֵעָלָיו, וְהִשְׁתַּלְשֵׁל לַבְּאֵר. חִפּוּשׁוֹ הֶעֱלָה חֶרֶס, וְהָאֲוִיר כָּלֶה בְּרֵאוֹתָיו.
כְּשֶׁהֵגִיחַ, וְעָלָה בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹתָיו, לֹא מָצָא לֹא אֶת חֲלִיפָתוֹ וְלֹא אֶת הַגַּנָּב...
על פי 'אור הלבנה' – הערות לספר הזוהר
מעשיה חביבה זו מופיעה בספר 'אור הלבנה' כמשל ליצר הרע, המפתה אותנו בדברי חלקות, מציע לנו רווח אישי, ולבסוף פוגע בנו קשות. על פי תפיסה מסורתית עממית, יצר הרע הוא ישות חיצונית לנו. אם חטאנו במעשה אסור – נוכל לשחרר עצמנו מרגשות אשם, אם נאמר כי יצר הרע הוא שפיתה אותנו, התמימים.
הגנב הראשון אינו מגלם בדמותו או במעשיו את מה שמקובל לומר על יצר הרע. הוא אינו מדבר עם העשיר, אינו מציע לו פיתויים. כל מה שהוא עושה, הדומה לדימוי של יצר הרע, הוא ללוות את האדם בדרכו, ולהמתין לשעת כושר. הוא אינו גורם לעשיר לחטוא, אבל הוא פוגע בו, בגונבו את העז בדרך מחוכמת. בזאת מתגלות בכל זאת שתי תכונות של יצר הרע – הוא מלווה את האדם, והוא מתוחכם.
הגנב השני מתאפיין בתכונות נוספות של יצר הרע. הוא תופס את האדם ברגע של חולשה (אובדן העז, עם הצער ועם הבושה על התרגיל שעשו לו), ומציע לו פתרון, שישיב לו את העז. העשיר מתפתה לשמע ההצעה המפוקפקת, והגנב מנצל את תמימותו ואת ייאושו, ומסתלק עם הסוס.
הגנב השלישי 'מוֹכֵר' לעשיר הצעה מפוקפקת עוד יותר, שתביא לו, אם תמומש, גם את כספו בחזרה, וגם תוספת בונוס. הבונוס יינתן לו מִכֶּסֶף שאינו שלו, אלא של מציע ההצעה. יצר הרע יודע לנצל רגעי יאוש שלנו, ולפתותנו למעשים, שהצלחתם מוטלת בספק רב מאד. כשיצר הרע משפיע עלינו – ההיגיון שלנו יוצא לגמלאות. כיצד לא שאל את עצמו העשיר מדוע לא ירד אותו איש, שפגש ליד הבאר, בעצמו אל הבאר כדי לחלץ את כספו שלו?
אם הרעיון של אותו יצור חיצוני לנו, יצר הרע , אינו משכנע אותנו, משום שאנו יודעים, כי הדחפים הפנימיים שלנו הם שמניעים אותנו לפעול באופן מטופש או בלתי-מוסרי – עדיין נוכל להוציא מהסיפור של שלושת הגנבים כמה לקחים:
א. יש לך שכל – השתמש בו גם במצבים קשים, כאשר הרגש אינו פועל לטובתך.
ב. במצבים קשים יש לנו נטייה להיאחז בעובדות לא בדוקות או בפתרונות לא חכמים, וכל זאת מתוך תקווה להיחלץ כמה שיותר מהר מהמצב המביך בו אנו נמצאים.
ג. הכעס, הבושה והעלבון אינם יועצים טובים.