ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הָיָה לָמוּד לִשְׁמֹעַ פָּרָשָׁה מִבֶּן בְּנוֹ בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת. פַּעַם אַחַת שָׁכַח וְנִכְנַס לִרְחֹץ בְּמֶרְחֲצָאוֹת שֶׁל טְבֶרְיָה, וְנִסְמַךְ עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל ר' חַיָּא בַּר אַבָּא. נִזְכַּר שֶׁלֹּא שָׁמַע פָּרָשָׁתוֹ מִבֶּן-בְּנוֹ. חָזַר וְיָצָא לוֹ. מֶה הָיָה? ר' דְּרוּסַאי אָמַר: כָּךְ הָיָה. ר' אֱלִיעֶזֶר בֵּי ר' יוֹסֵי אָמַר: מֻפְשָׁט בְּגָדָיו הָיָה. אָמַר לוֹ ר' חַיָּא בַּר אַבָּא: וְלֹא כֵן לִמַּדְתַּנִי: "אִם הִתְחִילוּ אֵין מַפְסִיקִין"? אָמַר לוֹ [ריב"ל לר' חַיָּא]: חַיָּא בְּנִי, קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ פָּרָשָׁה מִן בֶּן בְּנוֹ, כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹמְעָהּ מֵהַר סִינַי? וּמָה טַעְמָא: (דְּבָרִים ד,ט-י) "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב".
ירושלמי, שבת
בבבלי ברכות כתוב:
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַמְלַמֵּד לִבְנוֹ תּוֹרָה – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב, כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר חוֹרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דְּבָרִים ד ט), וּכְתִיב בתריה: "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב".
ר' יהושע בן לוי, מראשוני אמוראי ארץ ישראל (המאה השלישית), מדבר בזכות לימוד התורה לבנים. העברת התורה מאב לבנו הרי היא, לדעת ר' יהושע, כהעמדת הבן במעמד הר סיני. את הרעיון הזה הוא שואב, בדרך דרשנית, כמובן, מהצמידות של "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" ל-"יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב".
התלמוד הירושלמי מפתח את הרעיון, ומספר לנו כי לא רק שלימוד ר' יהושע את בניו, אלא גם נהג לשמוע דבר תורה מפי נכדו. גם את הנוהג הזה ביסס ר' יהושע על אותו פסוק מספר דברים.
היפוך הכיוון – הנכד מלמד את סבו – מציג רעיון נוסף: לשמוע דבר תורה מפי הנכד זו הכרה בכך, שחידושי התורה של הדורות הבאים יפים וחשובים ונכונים לא פחות ממה שאנו יודעים בדורנו המזדקן. דווקא החידוש והפיתוח – הם שמשמרים את רעננות התורה, כפי שנמסרה לכולנו במעמד הר סיני.
אני נזכר במורי ורבי אלפרד כהן, שלימד ספרות ופילוסופיה ב'אורנים' בשנות השישים המאוחרות. 'מה זה להיות מקורי?' – שאל (כשזיהינו מוטיבים סיפוריים עתיקים ביצירות שייקספיר), והשיב – 'זה לדעת לשאוב מהמקורות את הרעיונות הנצחיים'.
המדרש של ר' יהושע בן לוי אומר משהו דומה: המתח שבין שמרנות המקדשת את המקור העתיק לבין חידוש ויצירה הוא מתח בריא, וטוב לטפחו.
ר' חיא, התמה על שר' יהושע מפסיק את שהותו בבית המרחץ, למרות שכבר פשט את בגדיו, מזכיר למורו את המשנה האומרת: "אִם הִתְחִילוּ אֵין מַפְסִיקִין". הנה היא במלואה:
לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה, עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל. לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ, וְלֹא לַבֻּרְסְקִי, וְלֹא לֶאֱכֹל, וְלֹא לָדִין. וְאִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין. מַפְסִיקִין לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה. (משנה שבת)
משנה זו עוסקת בשעה שלפני תפילת מנחה, והיא ממליצה לא להתחיל בפעולות, שעלולות להתמשך מעבר למתוכנן, שאז תחלוף לה שעת התפילה. אבל, כך אומרת המשנה, "אִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין". ר' יהושע, למרות שכבר פשט את בגדיו, כלומר 'התחיל', מפסיק, כי המנהג שלו להקשיב לדבר תורה מפי נכדו בערב שבת היה חשוב לו יותר.