שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בִּמְזֻמָּנִים לָהּ. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר: הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לַעֲלִיָּה. הִשְׁכִּים וּמָצָא שְׁמוֹנָה. אָמַר: מִי הוּא שֶׁעָלָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת – יֵרֵד. עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן
וְאָמַר: אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי, אֶלָּא לִלְמֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הֻצְרַכְתִּי.
אָמַר לוֹ: שֵׁב, בְּנִי, שֵׁב! רְאוּיוֹת כָּל הַשָּׁנִים כֻּלָּן לְהִתְעַבֵּר עַל יָדְךָ, אֶלָּא אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בִּמְזֻמָּנִים לָהּ. וְלֹא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן הָיָה, אֶלָּא אָדָם אַחֵר, וּמֵחֲמַת בִּיּוּשׁ עָשָׂה כָּךְ.
(בבלי סנהדרין)
מי היה שמואל הקטן? הוא היה חכם בן אחד הדורות הראשונים של התנאים. במדרש זה הוא נקשר ברבן גמליאל, אלא שהיה יותר מרבן גמליאל אחד, ועל כן זמנו המדויק של שמואל הקטן לא ידוע. הוא חיבר את ברכת המינים, ברכה מאוחרת שנוספה לתפילת שמונה עשרה, לבקשתו של רבן גמליאל. בתלמוד הוא מוזכר כדוגמה לענווה. לא היו לו ילדים. לפשר כינויו "הקטן" מביא התלמוד הירושלמי שני הסברים: "לפי שהיה מקטין עצמו" ונוהג בענווה, ו"לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי". שמואל הרמתי הוא, כמובן, שמואל הנביא, ומי שנחשב אך קטן מעט ממנו היה לבטח גדול מאד בעיני חבריו.
את ענוותו של שמואל הקטן נכיר במדרש זה. באותה תקופה נוהגים היו לעבר את השנה במעמד חגיגי של שבעה חכמים, שזומנו במיוחד למעמד זה. מקובל היה לסגור את הקווֹרוּם ולא לאפשר נוכחות של אנשים נוספים. פעם אחת, לאחר זימון השביעיה הנבחרת לעליית גגו של ראש החבורה, מצא רבן גמליאל שהגיעו שמונה במקום שבעה. אמר רבן גמליאל – מי שהגיע לכאן שלא ברשות – חייב לרדת ולצאת מכאן. אין לו רשות לקחת חלק במעמד עיבור השנה.
מדוע הגיעו שמונה במקום שבעה? מישהו שגה שם, ככל הנראה, והזמין אחד יותר מדי, אם כי קיימת האפשרות הפחות סבירה, שמישהו, שלא הוזמן, נפגע והחליט לנסות את מזלו. אין ספק – מעמד מביך, ביחוד אם מישהו מהשמונה באמת לא קיבל הזמנה... קם שמואל הקטן ואמר: "אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי, אֶלָּא לִלְמֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הֻצְרַכְתִּי". שמואל הקטן היה, קרוב לוודאי, חכם מכובד מאד, ובהכרזתו זו הוא העמיד את כולם במצב לא נוח. כדי להקל על חבריו הוא אומר, שאמנם הוא לא אחד משבעת הנבחרים, אבל הצטרף – לא כדי לקחת חלק בהכרעה אם השנה הבאה תעובר או לא, אלא כדי ללמוד מחבריו את התהליך. אמנם גם זה נחשב לאסור, על פי מה שהיה נהוג, אבל רבן גמליאל יכול לנהוג לפנים משורת הדין כלפי חכם כל כך מוערך.
רבן גמליאל מוצא עצמו מחויב, מחד, לנוהג, ולהורות לשמואל הקטן לעזוב את העלייה, ומאידך – מחויב בכבודו של שמואל הקטן, מה גם שהוא מנחש, שלא שמואל הוא מי שלא הוזמן, אלא מישהו אחר, המתבייש להודות בכך. על כן אומר רבן גמליאל: "שֵׁב, בְּנִי, שֵׁב! רְאוּיוֹת כָּל הַשָּׁנִים כֻּלָּן לְהִתְעַבֵּר עַל יָדְךָ, אֶלָּא אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בִּמְזֻמָּנִים לָהּ". האם "שֵׁב, בְּנִי, שֵׁב!" מעידה על נכונותו של רבן גמליאל לחרוג מהמנהג ולאפשר לשמואל להשתתף במעמד כצופה, או שמא הסיפא של דבריו מורה לו, לשמואל, למעשה, לצאת מהעלייה? קשה לדעת.
מכל מקום, המדרש אינו רוצה להשאיר אותנו בספק לגבי מעשהו של שמואל הקטן, והוא חותם את הקטע באמירה: "וְלֹא שְׁמוּאֵל הַקָּטָן הָיָה, אֶלָּא אָדָם אַחֵר, וּמֵחֲמַת בִּיּוּשׁ עָשָׂה כָּךְ". ענוותנותו של שמואל הקטן באה לידי ביטוי קיצוני כאן בזה, שמוכן היה לבייש את עצמו, ובלבד שחכם אחר לא יעמוד במצב המבייש של סילוק מהעלייה.