אָמַר הֶחָכָם: כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר, (יָכוֹל לִהְיוֹת) שֶׁאֶתְחָרַט. וּכְשֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, לֹא אֶתְחָרֵט.
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר דָּבָר, הוּא מוֹשֵׁל בִּי, וּכְשֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, אֲנִי מוֹשֵׁל בּוֹ.
עַצְלוּת הַשְּׁתִיקָה טוֹבָה מֵעַצְלוּת הַדִּבּוּר.
טוֹב שֶׁבַּעֲבוֹדָה - הַשְּׁתִיקָה וְהַיִּחוּל.
הַשְּׁתִיקָה שֶׁל אָדָם טוֹבָה מִן הַדִּבּוּר בְּלֹא עִתּוֹ.
אֶצֹר לְשׁוֹנְךָ כַּאֲשֶׁר (תֶּאֱצֹר) מָמוֹנְךָ.
אָדָם אֶחָד מֵאֶרֶץ עֲרָב נִכְנָס בִּמְקוֹם יְשִׁיבָה, וְהֶאֱרִיךְ לִשְׁתּוֹק. אָמְרוּ לוֹ: בְּדִין קְרָאוּךְ מִנְּדִיבֵי עֲרָב? אָמַר לָהֶם: אַחַי, חֵלֶק הָאָדָם מֵאָזְנוֹ לְנַפְשׁוֹ, וְחֵלֶק הָאָדָם מִלְּשׁוֹנוֹ לְזוּלָתוֹ.
כְּשֶׁתְּדַבֵּר – הַמְעֵט, כִּי כְּפִי שֶׁיִּמְעֲטוּ דִּבְרֵי הָאָדָם, יִמְעֲטוּ טׇעֻיּוֹתָיו.
כְּשֶׁתְּדַבֵּר בַּלַּיְלָה, הַשְׁפֵּל קוֹלְךָ, וּכְשֶׁתְּדַבֵּר בַּיּוֹם, הַבֵּט סְבִיבְךָ קֹדֶם שֶׁתְּדַבֵּר.
מוֹת הָאָדָם בְּכִשְׁלוֹן לְשׁוֹנוֹ, וְלֹא מָוֶת בְּכִשְׁלוֹן רַגְלוֹ, כִּי בְּכִשְׁלוֹן לְשׁוֹנוֹ יָסִיר רֹאשׁוֹ, וְכִשְׁלוֹן רַגְלוֹ יִרְפָּא לִזְמַן מֻעָט.
מבחר הפנינים לשלמה אבן גבירול
כמו דברי חכמה אחרים, המנוסחים בפתגמים – לכל פתגם יימצא פתגם, האומר ההפך, שכן פתגמים אינם אקסיומות מתמטיות, אל אמיתות, המתקיימות בהקשר מסוים. הדברים נכונים גם לגבי השתיקה, שאבן גבירול מרעיף עליה שבחים בפרק זה. לפני שנעסוק ברעיונותיו אודות השתיקה, נאמר כמה דברים בגנותה של השתיקה. כן, לא תמיד יפה ונכון לשתוק!
אם ראית, שחברך טעה או חטא – הרי שכידיד אמת אתה אמור לא לשתוק, אלא דוקא לדבר עמו על כך. מוטב שישמע דברי ביקורת ממך מאשר מפי אנשים, שאינם אוהבים אותו. אם ראית עוול שנעשה בחברה, וביחוד כאשר החברה אינה רגישה לעוול מסוג זה (הדרת נשים, התעלמות מבעלי צרכים מיוחדים, פגיעה של בעל סמכות בכפופים לו) – אל תשתוק! אם נפגעת, או אם סובל אתה – אל תשמור את זה לעצמך. בצד אנשים, שלא ידעו לכבד את גילוי הלב שלך, יימצאו גם אנשים, שבחפץ לב יציעו לך עזרה.
ובאומרנו כל זאת, נשוב אל אבן גבירול, המהלל דוקא את השתיקה.
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר, (יָכוֹל לִהְיוֹת) שֶׁאֶתְחָרַט. וּכְשֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, לֹא אֶתְחָרֵט.
דברים שהוצאנו מפינו – אי אפשר להחזירם למקום ממנו יצאו. הם כבר נאמרו, ולפעמים גם הדובר מצטער על שאמר מה שאמר. זו אינה המלצה לשתוק תמיד, אבל אותה ספירה מאחד ועד עשר לפני שאומרים דבר מה – היא אותה שתיקה, עליה מדבר אבן גבירול. יש אנשים, המתקשים להשתתף בדו-שיח, המופסק מדי פעם על ידי כמה שניות של שתיקה. הם חשים, שיש למלא את החלל הזה בדיבורים. אבל לפעמים אותה שתיקה מאפשרת שותק לארגן את דבריו, ואף לבחור בניסוח שאינו פוגעני.
כְּשֶׁאֲנִי מְדַבֵּר דָּבָר, הוּא מוֹשֵׁל בִּי, וּכְשֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, אֲנִי מוֹשֵׁל בּוֹ.
מרגע שהוצאתי דבר מפי – הוא מתגלגל הלאה, ואין לי שליטה מלאה על מה שהוא מחולל. כל עוד אני נמצא במצב של טרום-דיבור, אני שולט במחשבה. גם כאן אין מדובר בשתיקה אינסופית, אלא באותו משך זמן קצר, שבו אני יכול עדיין להחליט מה לומר ואיך לומר זאת.
עַצְלוּת הַשְּׁתִיקָה טוֹבָה מֵעַצְלוּת הַדִּבּוּר.
עצלות השתיקה ועצלות הדיבור הן כינויים לדרכים שונות של ניהולנו את השיח עם הזולת. עצלות השתיקה היא, למעשה, שתיקה, המתפרשת כעצלות המעשה, בעוד ששתיקה זו מבוססת על יחס כבוד למילה ולמסרים שלה ועל זהירות מדיבור מזיק או שגוי. עצלות הדיבור היא, אולי, הדיבור הפזיז, הנעדר חשיבה על תוכן ועל סגנון דברינו, ומתעצל להפעיל חשיבה זו על מוצא פינו. טוב שנשתוק, גם אם השתיקה מתפרשת כעצלות, ולא נרבה להג, שהוא, לאמיתו של דבר ההימנעות שלנו, מתוך עצלות, מלקיחת אחריות על דברינו.
טוֹב שֶׁבַּעֲבוֹדָה - הַשְּׁתִיקָה וְהַיִּחוּל.
זה פסוק תמוה. מה בין עבודה לשתיקה וייחול? עבודה היא פעולה מעשית, והמחבר אומר לנו, כי הטוב שבעבודה הן שתי פעולות, שאין להן כל ביטוי מעשי. איך להסביר זאת? אולי כך: העבודה תהיה טובה, אם תתבסס על שתיקה (אותו פרק זמן של עצירה בעשייה) ועל יחול – שהוא החשיבה על מה שאנו מייחלים להשיג באמצעות העבודה. אם כן – סוף מעשה במחשבה תחילה.
הַשְּׁתִיקָה שֶׁל אָדָם טוֹבָה מִן הַדִּבּוּר בְּלֹא עִתּוֹ.
כבר קהלת אמר, כי יש עת לכל דבר. גם אם הדיבור שלנו הוא נכון, אמיתי, ומכוון לטוב, לפעמים הוא יוצא ברגע הלא נכון – בלא עתו. הנה כמה דיבורים חיוביים כשלעצמם, היוצאים בלא עיתם: שיתוף חבר בזיכרונות יפים משותפים, כשהוא שקוע בצער עמוק, ואינו פנוי לחוויה שאנו מציעים לו; הצעת רעיון חדש בפני מישהו הממונה עליך, שעדיין לא סיים להציג את רעיונותיו שלו; הבאת בשורה משמחת למישהו, השקוע באותו רגע במשימה קשה, הדורשת ממנו ריכוז ושיש בה אפילו סכנה מסוימת.
אֶצֹר לְשׁוֹנְךָ כַּאֲשֶׁר (תֶּאֱצֹר) מָמוֹנְךָ.
בניגוד למי שאומר כי מילים הם בזול, אבן גבירול מציע לנו לחסוך במילים כשם שאנו חוסכים בממון. הנה סיבה טובה להמלצה זאת: מי שמברבר גבב של רעיונות בעלי ערך אפסי, גם אם ישמיע בין כל הדברים האלה איזה דבר חוכמה – יתקשה למצוא מאזין קשוב לדבריו. שפה היא כלי תקשורת חשוב מאין כמוהו, אך עוצמתו של הכלי הזה נחלשת מאד, כאשר הוא משמש להרבה small talk.
חֵלֶק הָאָדָם מֵאָזְנוֹ לְנַפְשׁוֹ, וְחֵלֶק הָאָדָם מִלְּשׁוֹנוֹ לְזוּלָתוֹ.
חשוב להבחין בין שני ערוצי תקשורת שונים, ולא לבלבל בין השניים: מה שֶׁמֵאָזְנֵינוּ לנפשנו הוא הערוץ הקולט, שבו אנו מאזינים לדברי הזולת, מעבדים ומבינים, ואם הדברים בעלי ערך, אנו שומרים אותם בנפשנו. מה שמלשונו לזולתנו הוא הערוץ הפולט, שבו אנו משמיעים לזולתנו את מה שאנו רוצים להעביר לו. יש אנשים, המתקשים להתרכז בקליטה, אינם מבינים את דברי זולתם, אינם משווים אותם עם מה שהם יודעים, ועל כן, כשהם מגיבים בדיבור, דיבורם אינו בנוי על עיבוד מה ששמעו. יש הקוראים לזה דו-שיח של חרשים. הבעיה נפוצה בפאנלים טלויזיונים, שאחד מנזקיה היא המצבים המרובים בהם כולם מדברים בעת ובעונה אחת, ואיש אינו מקשיב ברצינות לרעהו.
כְּשֶׁתְּדַבֵּר – הַמְעֵט, כִּי כְּפִי שֶׁיִּמְעֲטוּ דִּבְרֵי הָאָדָם, יִמְעֲטוּ טׇעֻיּוֹתָיו.
לא תמיד חשוב לנהל שיח, הנקי באופן מוחלט מטעויות, אבל אם אתה מצוי בשיח כזה, שבו בוחנים בשבע עיניים כל משפט שאמרת – ההמלצה להמעיט בדיבור, כמו גם ההמלצה לחשוב פעמיים לפני שאתה מתחיל לדבר – תופסת, והיא בעלת חשיבות.
כְּשֶׁתְּדַבֵּר בַּלַּיְלָה, הַשְׁפֵּל קוֹלְךָ, וּכְשֶׁתְּדַבֵּר בַּיּוֹם, הַבֵּט סְבִיבְךָ קֹדֶם שֶׁתְּדַבֵּר.
לדבריך יש השפעה גם על אנשים, אליהם לא כיוונת את הדברים, כלומר – חשוב לא רק להבטיח שהמשוחח עמך יקשיב לדבריך, אלא גם למנוע את השמיעה ממי שלא רצוי שישמע את דבריך.
בְּכִשְׁלוֹן לְשׁוֹנוֹ יָסִיר (אדם) רֹאשׁוֹ, וְכִשְׁלוֹן רַגְלוֹ יִרְפָּא לִזְמַן מֻעָט.
לפעמים אפילו חיים ומוות הם ביד לשון. השפעת הדיבור יכולה להיות עצומה, הרבה יותר מפגיעה גופנית יכולה להתרחש באקראי, פגיעה ממנה אנו נרפאים תוך זמן קצר. אם נכשלנו בלשוננו, למרות שהשקענו אנרגיה מועטה ביותר בדיבור, אנו עלולים לחולל עלבון, כעס, אי-אמון, שהם נזקים גדולים מאד לפעמים. במצבים מסוימים מילה מיותרת (בדיוק כמו מילה שלא נאמרה ברגע הנכון) יכולה לעלות לנו אפילו בחיינו.