נִצּוֹלֵי הַיְּאוֹר
מִנַּיִן שֶׁהַבָּנִים שֶׁהִשְׁלִיכוּ לַיְּאוֹר עָלוּ עִם אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם? שֶׁרָמַז הקב"ה לַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל הַמַּיִם, וּפְלָטָן לַמִּדְבָּר, וְהָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּפָרִים וְרָבִין. וּמֵאַיִן הָיוּ אוֹכְלִין? אָמַר רַבִּי מָנָא: תֵּדַע שֶׁזִּמֵּן לָהֶם הקב"ה שְׁנֵי סְלָעִים, אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן, וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וִינִיקֵהוּ דְּבָשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלָּמִישׁ צוּר" (דְּבָרִים ל"ב י"ג). וּכְשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עַל שְׂפַת הַיָּם, בָּאוּ בְּנֵיהֶם כְּנֶגְדָּם, וּפָתְחוּ פִּיהֶם, וְאָמְרוּ: אֵלּוּ אֲבוֹתֵינוּ! מִיָּד פָּתְחוּ אֲבוֹתֵיהֶם, וְאָמְרוּ: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שְׁמוֹת ט"ו ב'). אָמְרוּ הַבָּנִים: "אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" (שָׁם).
אוצר מדרשים, מדרש מִנַּיִן
אלו פסוקיה הראשונים של שירת הים בשמות פרק ט"ו:
א אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: אָשִׁירָה לַיהוָה, כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם. ב עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה; זֶה אֵלִי, וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי, וַאֲרֹמְמֶנְהוּ. ג יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה, יְהוָה שְׁמוֹ.
אין בפסוקים אלה, ולא בפסוקים הקודמים לשירת הים, ולו רמז להופעת הבנים האובדים באותה שעה מופלאה של קריעת ים סוף. זוהי המצאה נהדרת של חז"ל.
בני ישראל יצאו כולם ממצרים. גם ערב רב שלא מבני עמנו נספחו עמם. אפילו עצמותיו של יוסף נלקחו על ידי משה להעלותן לארץ ישראל. כל מי מבני ישראל, שחי היה אותה שעה, עזב את ארץ מצרים. חז"ל מגבירים את השמחה על ידי הוספת סיפור ניסי, שאפילו אינו נרמז בתורה. התינוקות הזכרים, שהושלכו ליאור במצוות פרעה הרשע, לא מתו. במצוות אלוהים נשלפו העוללים אחד אחד בידי המלאך הממונה על המים (יש משרה כזאת בתקשיר השמיימי) ונפלטו אל המדבר. שם דאג אלוהים להזינם, עד שעמדו על רגליהם. סיפור מופלא שכזה זקוק לתמיכה בציטוט מקראי, וזה נמצא בשירת האזינו, בדברים פרק ל"ט, ממנה נצטט מעט יותר מהמצוי במדרש:
י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר, וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ, יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.
יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו, יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ.
יב יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ, וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.
יג יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי; וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר.
יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן, עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים, בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים, עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה,
וְדַם-עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר.
השירה הנשגבת הזאת מתארת, בין השאר, את אהבתו של האל לבני ישראל ואת כל המעשים הטובים שעשה עבורם. בפסוקים המובאים כאן מעביר האל את בניו כנשר הנושא את גוזליו מעל ארץ הישימון, ודואג לכל צרכיהם בנדיבות. מכאן לקחו חז"ל את הדבש מהסלע ואת השמן מחלמיש הצור. אלוהים, על פי האגדה, הוציא לאותם עוללים ניצולי היאור דבש ושמן מסלעי המדבר, וכך גדלו התינוקות ושרדו, והופיעו בכוחות עצמם על שפת ים סוף, להצטרף לעם ולנס הגדול של חציית הים.
ואותו פסוק מתוך שירת הים – "זֶה אֵלִי, וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי, וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" הופך במדרש היפה שלפנינו לקריאה "זֶה אֵלִי, וְאַנְוֵהוּ", שקוראים הבנים האובדים, ולתשובה החגיגית "אֱלֹהֵי אָבִי, וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" , שמשיבים להם אבותיהם, שזכו להתאחד עם בניהם, שנלקחו מהם ברגע לידתם – להשליכם אל היאור.