מְסֻפָּר כִּי אַמֵּימָר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי הָיוּ יוֹשְׁבִים יַחַד. אָמְרוּ: כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ יֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע אוֹתוֹ חֲבֵרוֹ. פָּתַח אֶחָד מֵהֶם וְאָמַר: מִי שֶׁרָאָה חֲלוֹם, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה רָאָה, יַעֲמֹד לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בִּזְמַן שֶׁנּוֹשְׂאִים כַּפֵּיהֶם בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, וְיֹאמַר כָּךְ : "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי שֶׁלְּךָ, וַחֲלוֹמוֹתַי שֶׁלְּךָ, חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא. בֵּין שֶׁחָלַמְתִּי אֲנִי לְעַצְמִי, וּבֵין שֶׁחָלְמוּ לִי חֲבֵרַי, וּבֵין שֶׁחָלַמְתִּי עַל אֲחֵרִים, אִם טוֹבִים הֵם (חלומותי) - חַזְּקֵם וְאַמְּצֵם כַּחֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל יוֹסֵף. וְאִם צְרִיכִים הֵם לִרְפוּאָה - רְפָאֵם כְּמֵי מָרָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וּכְמִרְיָם מִצָּרַעְתָּהּ, וּכְחִזְקִיָּה מֵחָלְיוֹ, וּכְמֵי יְרִיחוֹ עַל יְדֵי אֱלִישָׁע. וּכְשֵׁם שֶׁהָפַכְתָּ קִלְלַת בִּלְעָם הָרָשָׁע לִבְרָכָה, כֵּן הֲפֹךְ כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלַי לְטוֹבָה". וּמְסַיֵּם יַחַד עִם הַכֹּהֲנִים, שֶׁעוֹנֶה הַצִּבּוּר "אָמֵן" אַחַר הַדְּבָרִים, הֵן (ל)בִּרְכַּת הַכֹּהֲנִים וְהֵן (ל)בַקָּשָׁתוֹ הַפְּרָטִית. וְאִם שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לוֹמַר כֹּל נֹסַח זֶה, יֹאמַר כָּךְ: "אַדִּיר בַּמָּרוֹם, שׁוֹכֵן בִּגְבוּרָה, אַתָּה שָׁלוֹם, וְשִׁמְךָ שָׁלוֹם. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁתָּשִׂים עָלֵינוּ שָׁלוֹם!."
פָּתַח הָאַחֵר וְאָמַר: מִי שֶׁנִּכְנַס לָעִיר, וְיָרֵא מֵעַיִן הָרַע, יַחֲזִיק בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית בְּיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית, וּבֹהֶן יָדוֹ הַשְּׂמָאלִית בְּיָדוֹ הַיְּמָנִית, וְיֹאמַר כָּךְ: אֲנִי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, מִזֶּרַע שֶׁל יוֹסֵף אֲנִי בָּא, שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בּוֹ עַיִן רָעָה, שֶׁעַל יוֹסֵף נֶאֱמַר: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עַיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" (בְּרֵאשִׁית מט, כב). אַל תִּקְרָא "עֲלֵי עַיִן" אֶלָּא "עוֹלֵי עַיִן", שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הָעַיִן, וְאֵין הָעַיִן יְכוֹלָה לִשְׁלֹט בּוֹ. ר' יוֹסֵי בְּר' חֲנִינָא אָמַר: מִכָּאן נִלְמַד הַדָּבָר, מִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּבִרְכַּת בְּנֵי יוֹסֵף "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שָׁם מח, טז), וּמַשְׁמָעוּת הַדָּבָר: מָה דָּגִים שֶׁבַּיָּם, הַמַּיִם מְכַסִּים עֲלֵיהֶם, וְאֵינָם נִרְאִים, וְאֵין עַיִן רָעָה שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף, אֵין עַיִן רָעָה שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם. וְאִם הוּא חוֹשֵׁשׁ מֵהָעַיִן הָרָעָה שֶׁל עַצְמוֹ, שֶׁתַּזִּיק לַאֲחֵרִים, יִסְתַּכֵּל בְּצַד נְחִירוֹ הַשְּׂמָאלִי.
פָּתַח הָאַחֵר וְאָמַר: מִי שֶׁחוֹלֶה, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אַל יְגַלֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוּרַע מַזָּלוֹ, מִכָּאן וְאֵילָךְ יְגַלֶּה, כְּמוֹ דָּבָר זֶה, שֶׁהָיָה בְּרָבָא, שֶׁכַּאֲשֶׁר הָיָה חוֹלֶה, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לֹא הָיָה מְגַלֶּה. מִכָּאן וְאֵילָךְ אָמַר לוֹ לְשַׁמָּשׁוֹ: צֵא וְהַכְרֵז:"רָבָא חָלָה. מִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי - יְבַקֵּשׁ עֲלֵי רַחֲמִים, וּמִי שֶׁשּׂוֹנֵא אוֹתִי - יִשְׂמַח עלי (ישמח לְאֵידִי), וַהֲרֵי נֶאֱמַר: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה', וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (מִשְׁלֵי כד, יז–יח), כָּךְ שֶׁגַּם שִׂמְחָתָם לְאֵיד שֶׁל אוֹיְבַי תְּסַיֵּעַ לְהַחְלָמָתִי.
בַּבְלִי בְּרָכוֹת על פי שטיינזלץ
עין הרע היא עניין רציני. לפחות כך היו סבורים חכמי הדורות האחרונים של אמוראי בבל. מקור הביטוי 'עין הרע' הוא אולי בעינים המקנאות בזולת. מי שמרגיש את קנאת הזולת בו עלול לחשוש שקנאה זו תביא לו מזל רע.
המדרש שלפנינו מזכיר שלושה חכמים, הידועים בחברות רבת השנים ביניהם. השלושה מוזכרים בתלמוד יחד בלימודם המשותף, בסעודות שסעדו יחד, וגם בהיותם ביחד בחצרו של המלך יזדגרד הראשון. שיחתם הפעם היא על עניינים של עין הרע.
הראשון שבהם מציע דרך להתמודד עם חלום מטריד ולא מובן. חלום מבשר משהו שיקרה לנו בעתיד, והיות שאותו אירוע עדיין לא התרחש, אולי אפשר למנוע את האסון, או להסב את הקללה לברכה. לדעתו של אותו חכם כדאי לנצל את שעת הרצון של ברכת הכוהנים בבית הכנסת. אם בזמן שהכוהנים אומרים את ברכתם יספיק החולם המודאג לומר את אשר על לבו, ויבקש שהחלום יתגשם רק לטובה, הרי שאמירת ה'אמן' של הקהל בסוף ברכת הכוהנים תעניק כוח גם לבקשתו של החולם. אם חושש הוא, שלא יספיק לדקלם את הנוסח הארוך – יש גם ברכה lite, ברכה מקוצרת.
לחכם השני יש תרגיל אצבעות, שהייתי מציע לכם לנסות בעצמכם בבית. להטוט זה מתאים לאדם הנכנס לעיר, וחושש, משום מה, מעין הרע. אולי העיר זרה לו, אולי הוא נושא עמו רכוש יקר ערך וחושש משודדים – לך תדע... בזמן שילוב האצבעות המוזר הזה ילחש האיש לחש, המזכיר את העובדה, שהוא צאצא לבית יוסף, והלא ביוסף לא שלטה עין הרע! ר' יוסי בר' חנינא מוסיף משלו, ואומר כי הפסוק "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", שנאמר על בני יוסף, קושר את יוסף עם הדגים, שהם סימן קדום של מזל. ואם חושש אתה מעין הרע של עצמך (אולי חושש אתה להזיק לאחרים בגלל מזלך הרע), נסה טריק אחר, שאני נכשלתי בו – ' יִסְתַּכֵּל בְּצַד נְחִירוֹ הַשְּׂמָאלִי'.
והשלישי מלמד את רעיו איך להתמודד עם המזל הרע של חולה. ביום הראשון של המחלה יפה לו, לחולה, ההכחשה. יימנע מלספר לחבריו על מחלתו. אם המחלה רצינית, ואינה וירוס של 24 שעות, יפרסם את הדבר. חבריו ואוהביו יבקשו עליו רחמים, ואילו אויביו ישמחו לאידו. אלוהים, הבקי בספר משלי, יודע שאלה גם אלה ישפיעו לטובה על גורלו של החולה, ורפואתו תמהר לבוא.