לְאֶחָד, שֶׁהָיָה עוֹבֵר בַּדֶּרֶךְ, וּבְיָדוֹ שְׁנֵי אִסָּרִין. רָאָה פֻּנְדָּק אֶחָד - אֵלּוּ אוֹכְלִין דָּגִים, וְאֵלּוּ אוֹכְלִים בָּשָׂר. אָמַר: מָה אֶעֱשֶׂה? אִם אֹמַר לוֹ: הָבֵא לִי לֶאֱכֹל, מִיָּד מֵבִיא לִי פַּסְיוֹנִין, וְאֵין בְּיָדִי אֶלָּא שְׁנֵי אִסָּרִין. הָלַךְ וְאָמַר לוֹ: תֵּן לִי בִּשְׁנֵי אִסָּרִין. אָמַר: מָה אֶתֵּן לְךָ בִּשְׁנֵי אִסָּרִין? אָמַר לוֹ: וְלֹא שָׁמַעְתָּ מָה הַמָּשָׁל אוֹמֵר? לְפִי זוּזַי רְקֹד! כָּךְ אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ: אֵין לִי לֵישֵׁב עִם הַגְּדוֹלִים; אַמְתִּין לִי עִם הַקְּטַנִּים. יְהֵא אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בַּקִּיטוֹן, וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בַּטְּרַקְלִין, וַאֲנִי בַּסַּף (תְּהִלִּים פד יא). בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקִים. וְאִם אֵין לִי שֶׁאֵשֵׁב בְּסַף (שָׁם קטז יט) – "בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' ". וְאִם אֵין לִי שֶׁאֵשֵׁב בַּחֲצֵרוֹת, לֹא אֵצֵא מִן הַפֻּנְדָּק (שָׁם) בְּתוֹכְכֵי יְרוּשָׁלַיִם, הַלְלוּיָהּ.
מדרש תהלים
"אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ, עוֹד יְהַלְלוּךָ, סֶּלָה." – נאמר במזמור פ"ד. ועוד נאמר שם: "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאֶלֶף. בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי-רֶשַׁע".
המשורר מדבר בשם דוד המלך. הוא מייחס לדוד צניעות מופלגת. הוא יודע את מקומו בהשוואה לצדיקי הדורות – אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן. בבואו אל בית ה', הוא יודע שאין לו הרבה מצוות להציע, בדומה לבא אל הפונדק, ובידו רק שני איסרים, מטבעות נחותי-ערך.
האיסר של חז"ל הוא האַס (בלטינית: "as"), מטבע רומאי עתיק, שהיה בשימוש בתקופת הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית.
האורח בפונדק מוותר על הג'סטה היהירה של 'הָבֵא לִי לֶאֱכֹל!', והוא אומר ישירות: 'תֵּן לִי בִּשְׁנֵי אִסָּרִין' – זה מה שיש לי. בעל הפונדק משיב במבוכה: 'מָה אֶתֵּן לְךָ בִּשְׁנֵי אִסָּרִין?', וברגע זה מתעשת האורח העני, ואומר לו: 'וְלֹא שָׁמַעְתָּ מָה הַמָּשָׁל אוֹמֵר? לְפִי זוּזַי רְקֹד!'. הוא אינו מוותר על כבודו, ומבקש שֵׁרוּת בהתאם למחיר שהוא יכול לשלם.
כך דוד המלך, על פי המדרש, יודע את מקומו, ואם אברהם, יצחק ויעקב – מקומם בקיטון, חדר המגורים הקטן, אך האישי ביותר, בו קרובים הם קרבה יתרה לקב"ה, ואם משה ואהרן – מקומם בטרקלין, חדר האירוח לאורחים נכבדים, הרי דוד מוכן להסתופף, לעמוד על סף דלת הכניסה לבית ה', או אפילו לשבת בחצר. ואם גם זה יימנע ממנו, הוא מוכן אפילו להתרחק מהמקדש, אך יישאר בתוככי ירושלים, כנאמר בסוף מזמור קט"ז :" בְּחַצְרוֹת בֵּית יְהוָה, בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם, הַלְלוּ-יָהּ".
וכן אנו למדים גם כמה מעובדות החיים של ימי חז"ל: דגים או בשר הם מאכלי יוקרה בפונדקים. אלה השרויים בדחקות מסתפקים בפחות, בקטניות או בלחם. אחד ממאכלי התאווה היקרים של אותם זמנים הוא בשר הפסיון.
הבקשה לקבל ארוחה בשני איסרים זה כמו לבקש במסעדה של היום משהו בשני שקל. זה מזכיר לי את השיר One meat ball משנות הארבעים, שתירגם מאנגלית נחום אריאלי, אחד מגיבורי הפלמ"ח, שנפל בקרב על הקסטל במלחמת העצמאות. הוא זה שנתן את הפקודה "טוראים לסגת – מפקדים נשארים לחפות!". השיר, שמקורו בשנות הצנע הנוראות של ארה"ב, מספר על בחור כל כך עני, שהארוחה היחידה שהעז לבקש במסעדה היתה כדור בשר אחד. זה היה לא מקובל, שכן הארוחה הזולה ביותר היתה שני כדורי בשר.
וכך מתחיל השיר:
לְמִסְעָדָה בְּלֵב הָעִיר נִכְנַס בָּחוּר גָּדוֹל צָעִיר
וּכְשֶׁמִּפִּיו נוֹזֵל הָרִיר, נִכְנַס, מִיָּד הִתְחִיל לָשִׁיר:
"כַּדּוּר בָּשָׂר!.." כָּךְ הוּא שָׁר,
מֵת לֶאֱכֹל כַּדּוּר בָּשָׂר."
אֶל הַנַּעַר הָרָעֵב הַמֶּלְצָר אָז הִתְקָרֵב
וּבְדַבְּרוֹ מִתּוֹךְ הַלֵּב שָׁר בְּקוֹל מָלֵא כְּאֵב:
"כַּדּוּר בָּשָׂר... - מְאֻחָר!
מִצְטָעֵר, אַךְ לֹא נִשְׁאַר."
אַךְ הַיֶּלֶד מִתְעַקֵּשׁ: "כֶּסֶף דַּי לִי יֵשׁ וָיֵשׁ,
קְפֹץ מִיָּד וּמִן הָאֵשׁ כַּדּוּר בָּשָׂר מַהֵר הַגֵּשׁ."
"כַּדּוּר בָּשָׂר!.." - כָּךְ הוּא שָׁר,
מֵת לֶאֱכֹל כַּדּוּר בָּשָׂר."