בַּר קַפָּרָא פָּתַח: "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק" (יְשַׁעְיָה כב:יב). אָמַר הקב"ה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אָבֵל מָה הוּא עוֹשֶׂה? אָמְרוּ לוֹ: תּוֹלֶה שַׂק עַל פִּתְחוֹ. אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן – "אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת" וְגוֹ' (יְשַׁעְיָה נ:ג). וְעוֹד שָׁאַל לָהֶם: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אָבֵל מָה הוּא עוֹשֶׂה? אָמְרוּ לוֹ: מְכַבֶּה אֶת הַפַּנָּסִים. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן – "שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדָרוּ" וְגוֹ' (יוֹאֵל ד:טו). וְעוֹד שָׁאַל לָהֶם: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אָבֵל מָה הוּא עוֹשֶׂה? אָמְרוּ: מְהַלֵּךְ יָחֵף. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן – "ה' בְּסוּפָה וּבִסְעָרָה דַּרְכּוֹ וְעָנָן" וְגוֹ' (נַחוּם א:ג). וְעוֹד שָׁאַל לָהֶן: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אָבֵל מָה הוּא עוֹשֶׂה? אָמְרוּ לוֹ: יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם. אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן – "יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו" (אֵיכָה ג:כח). וְעוֹד שָׁאַל לָהֶן: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אָבֵל מָה הוּא עוֹשֶׂה? אָמְרוּ לוֹ: מְכַפֶּה אֶת הַמִּטּוֹת. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן. "חָזֶה הֲוָת עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו" (רוֹאֶה הָיִיתִי עַד אֲשֶׁר כִּסְאוֹת הֻנְּחוּ, וְעַתִּיק יָמִים יָשַׁב) (דָּנִיֵּאל ז:ט). וְעוֹד שָׁאַל לָהֶם: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אָבֵל מָה הוּא עוֹשֶׂה? אָמְרוּ לוֹ: מְבַזֵּעַ פִּירְפְרִין (קורע את בגד המלכות) שֶׁלּוֹ. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן – "עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם, בָּצַע אִמְרָתוֹ" (אֵיכָה ב:יז). מָה הוּא "בָּצַע אִמְרָתוֹ"? ר' יַעֲקֹב דִּכְפַר חָנָן אָמַר: מְבַזֵּעַ פּירְפִירְיָה. וְעוֹד שָׁאַל לָהֶם: מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אָבֵל מָה הוּא עוֹשֶׂה? אָמְרוּ לוֹ: יוֹשֵׁב וּמְקוֹנֵן. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן – "אֵיכָה יָשְׁבָה בָּדָד" (שָׁם א:א).
פסיקתא דרב כהנא
התמונה המצוירת במדרש זה מכמירת לב. אלוהים מתאבל על חורבן ציון ומקדשה ועל גלות עם ישראל. בבדידותו הגדולה מבקש ה' מהמלאכים לעזור לו בעיצוב ביטויי האבל הכבד. הוא חוזר ושואל אותם: 'מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אָבֵל מָה הוּא עוֹשֶׂה?', ובכל פעם הוא מקבל מהמלאכים תשובה נוספת, אחרת, כי מנהגי האבל רבים ומגוונים. לכל הצעה של המלאכים עונה הקב"ה: 'אַף אֲנִי עוֹשֶׂה כֵּן', ומגבה את תשובתו בפסוק מקראי. תוך כך אנו למדים שהקב"ה מתאבל על החורבן לא פחות מאיתנו, ומקבלים רשימה מעניינת של מנהגי אבל.
'תּוֹלֶה שַׂק עַל פִּתְחוֹ' – בית המתאבל על נפטר תולה שק על פתח הבית, להודיע לרבים על האבל. השק, בניגוד לדלת שיש לה מנעול או בריח, מחבר בין החוץ לפנים הבית, ומזמין את המנחמים להיכנס. השק, אריג גס ופשוט, מזכיר גם את המנהג ללבוש שק בעת אבל. את המנהג הזה החלפנו במנהג הקריעה של הבגד אותו אנו לובשים.
'מְכַבֶּה אֶת הַפַּנָּסִים' – בימי קדם הואר הבית באור נרות, אלה הפנסים המוזכרים כאן. בבית דל וביום חול היה זה נר בודד, שליווה את שעות בין הערביים, ועד מהרה כובה. בבית אמיד וביום חג הודלקו נרות נוספים, להגביר אור ושמחה, ולהאריך את שעות הפעילות והפנאי. כיבוי הפנסים היה גם הוא מנהג של אבלות.
'מְהַלֵּךְ יָחֵף' – מנהג הקיים עד היום בקרב אבלים. נעילת מנעלים הוסיפה לנוחיות האדם, ובעת אבל היה הוויתור על הנעליים ביטוי של סיגוף.
'יוֹשֵׁב וְדוֹמֵם' – נזכור את איוב, היושב עם שלושת רעיו ושותק. הנה כך כתוב בפרק ב' בספר איוב:
וַיִּשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת הַבָּאָה עָלָיו, וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ, אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי; וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו, לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ. וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק, וְלֹא הִכִּירֻהוּ, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ; וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִילוֹ, וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה. וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת; וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר, כִּי רָאוּ, כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד.
השתיקה הזאת לא החזיקה מעמד זמן רב, ושלושת הרעים פצחו בהמשך בנאומים פילוסופיים, שבהחלט אינם חלק ממנהגי האבל...
'מְכַפֶּה אֶת הַמִּטּוֹת' – מנהג כפיית המיטה מקורו תלמודי. מדובר בהפיכת המיטה שעליה שכב הנפטר, והפיכת כל המיטות שבבית. בבית אבל אין ישנים על המיטות, אלא אם הן הפוכות. האם מדובר בפעולה של סיגוף? האם מדובר בהימנעות מראיית תווי הגוף שהוטבעו במיטה? ישנם רמזים לרעיון, שתווי הגוף המוטבעים במיטה הם גם רמז לצלם אלוהים, ובדומה למנהג לכסות את המראות בבית, גם כפיית המיטה מרחיקה את האבלים מראיית צלם האדם.
'מְבַזֵּעַ פִּירְפְרִין (קורע את בגד המלכות) שֶׁלּוֹ' – קריעת הבגד כבר הוזכרה. הפועל המוזר 'מְבַזֵּעַ' נרדף אולי ל'מבצע' או ל'בוצע'-קורע. 'פירפירין' הוא, ככל הנראה, אריג הארגמן המלכותי, או ביוונית purpura.
'יוֹשֵׁב וּמְקוֹנֵן' – עוד ביטוי מקובל של אבל, הקיים בתרבויות רבות. הקינה קיבלה ביטוי 'מקצועי' במלאכת המקוננות, שנמסרה בעיקר לנשים, אבל קדמו לה קינות אישיות, בעיקר על דמויות בעלות חשיבות ממלכתית או לאומית, כמו קינת דוד על שאול ויהונתן.
לפנינו, אם כן, רשימה ארוכה ומגוונת של מנהגים ודרכי ביטוי של אבל, והמדרש מייחס אותם גם לאלוהים. ובכן, אלוהים אינו רק חומל, סולח, כועס ונוקם, אלא גם מתאבל כדרכם של בני אדם.