אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: (משלי י׳:כ״ז) "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים, וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה"? "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים", זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִים, וְלֹא שִׁמְּשׁוּ בּוֹ אֶלָּא שְׁמוֹנָה עָשָׂר כֹּהֲנִים (גְּדוֹלִים). "וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה", זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁעָמַד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְשִׁמְּשׁוּ בּוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת כֹּהֲנִים. צֵא מֵהֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל, וְעֶשֶׂר שֶׁשִּׁמֵּשׁ יִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיַּאבִי, וְאַחַת עֶשְׂרֵה שֶׁשִּׁמֵּשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם, מִכָּאן וָאֵילָךְ, צֵא וַחֲשֹׁב! כָּל אֶחָד וְאֶחָד לֹא הוֹצִיא שְׁנָתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן תּוֹרְתָא: וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁהָיוּ לוֹקְחִים אוֹתָהּ בְּדָמִים.
בבלי יומא
על כוהני הבית השני קיים תיעוד כמעט רציף. 52 כוהנים גדולים שימשו במשך כ-600 שנות הבית (מ-538 לפנה"ס ועד 70 לספ'). מדוע אומר התלמוד כי בית שני עמד רק ארבע מאות ועשרים שנה? ומדוע אומר הוא, כי שימשו בו יותר משלוש מאות כוהנים? לא נבוא חשבון עם חכמי התלמוד על אי הדיוק הבולט בדבריהם, ונלך עם המידע ההיסטורי שבידינו.
החל מיאסון, הוא ישוע, ששימש שלוש שנים ככהן גדול משנת 175 לפנה"ס, קיים תיעוד מפורט על משך כהונתו של כל אחד מהכוהנים. במהלך 245 השנים מאז יאסון ועד חורבן בית שני שימשו 38 כוהנים גדולים. אלה ביניהם, שהחזיקו במשרה הרמה תקופות ארוכות היו הורקנוס השני (23 שנים), שמעון בן בייתוס (17) יוסף בר קיפא (18) וחניה בן נדבאי (11). הכהונות הארוכות, המוזכרות במדרש, שייכות לתקופה הקדומה יותר, או שהן שגויות באורכן. חלוקה של 245 שנה ל-38 כוהנים גדולים נותנת בממוצע מעט יותר משש שנים לכל אחד. היו, כמו שמספר המדרש, לא מעט מהם, שלא הוציאו את שנתם, אפילו עלוב יותר מאורכן של ממשלות ישראל בעשור האחרון...
'וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁהָיוּ לוֹקְחִים אוֹתָהּ בְּדָמִים'. הנֹהַג למכור את משרת הכוהן הגדול לכל המרבה במחיר או למקורבים פוליטיים הלך והתחזק בימיו של הורדוס, שמינה כוהנים גדולים בזה אחר זה, לפעמים לאחר שהוציא להורג את קודמיהם. המצב לא נשתפר אחרי מות הורדוס, והתלמוד, ככל הנראה, מכיר את הסיפורים האלה משלהי ימי הבית השני. הנה אחד מהם:
מנלאוס היה כהן גדול בבית המקדש השני (161-171 לפה"ס) אחרי ישוע (יאסון). לפי המסופר ע"י יוסף בן מתתיהו, היה מנלאוס אחיו של יאסון, הוא ישוע. אף כי גם ישוע לא סר מדרכי היונים במשך שלוש שנות כהונתו, ובנה בית משחק בירושלם, בכל זאת קנאו בו המתיוונים, אשר בראשם עמד מנלאוס, שעשה הרע בעיני ה' יותר מהכוהנים שהיו לפניו. כאשר שלח ישוע את מנלאוס לאנטיוכוס כדי לשלם את המס השנתי, החניף השליח למלך, והשיג ממנו את הכהונה בהבטיחו להוסיף על המס עוד שלוש מאות ככר כסף. מנלאוס שב לירושלם בפקודת המלך, גרש את ישוע ממשמרת הכהונה, ומילא את מקומו. כאשר לא הצליח לשלם למלך את הסכום הגדול שהבטיח, שלח המלך גדוד אנשי צבא מהאי קפרי, לגבות את הכסף ולעזור למנלאוס נגד המתנגדים לכהונתו. מנלאוס מכר את כלי השרת מהיכל כדי לשלם את חובו. כאשר הגיעו הדברים לחוניו, והוא יושב בדפני אצל אנטוכיא, מחה על הדבר הרע הזה, והאשים את מנלאוס, כי מעל וגנב את הכלים הקדושים. מנלאוס ירא מהעם אם יוודע הדבר, ולכן שכר את אנדרוקינוס להרוג את חוניו. הרצח הזה עורר את העם להתלונן נגדו בפני המלך, שמסר אותו בידם, והם הרגוהו. כך מספר יוספוס.
מי שקנו את משרת הכהונה הגדולה בכסף לא עשו זאת מטעמים דתיים אלטרואיסטים. הכהונה היתה קרדום גדול לחפור בו. היחס לרמתם המוסרית של משפחות הכוהנים הגדולים, כפי שמצוי בתלמוד, הוא ביקורתי מאד. בבבלי פסחים כתוב:
אָמַר אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית מִשֵּׁם אַבָּא יוֹסֵף בֶּן חַנִּין: אוֹי לִי מִבֵּית בַּיְתּוֹס (מִשְׁפַּחַת כֹּהֲנִים), אוֹי לִי מֵאַלָּתָן (מַקְלָם), אוֹי לִי מִבֵּית חַנִּין, אוֹי לִי מִלְּחִישָׁתָן (שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִים לַעַז וּמַלְשִׁינִים), אוֹי לִי מִבֵּית קַתְרוֹס, אוֹי לִי מִקּוּלְמוֹסַן (שֶׁהֵם כּוֹתְבִים דִּבְרֵי שֶׁקֶר), אוֹי לִי מֵעַבְדֵי בֵּית יִשְׁמָעֵאל בֶּן פְּיָאכִי, אוֹי לִי מֵאֶגְרוֹפָן, שֶׁהֵם כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וּבְנֵיהֶם גִּזְבָּרִין שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ, וְחַתְנֵיהֶם אֲמַרְכָּלִין (מְמֻנִּים כְּלָלִיִּים), וְלָכֵן עַבְדֵיהֶם חוֹבְטִין אֶת הָעָם בְּמַקְלוֹת, וְעוֹשִׂים דְּבָרִים שֶׁלֹּא כַּדִּין.
הקשר בין השחיתות שדבקה בחלק מהכוהנים הגדולים לבין כהונותיהם קצרות הימים – ברור מאד. מי שיש לו יותר כסף וקשרים עם השלטון יכול בקלות לגרום להדחה של כוהן מְכַהֵן ולתפוס את מקומו. משמתחלף השלטון, יוחלפו גם הכוהנים הממונים על ידי השלטון. ככה זה, כשלא מפרידים דת ממדינה, הון משלטון.