רַבָּה בַּר אַבָּהוּ מָצָא אֶת־אֵלִיָּהוּ עוֹמֵד בְּבֵית־הַקְּבָרוֹת שֶׁל נָכְרִים. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה עוֹמֵד בְּבֵית־הַקְּבָרוֹת – וְלֹא כֹהֵן אָתָּה? אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ: וְכִי לֹא שָׁנִיתָ “טְהָרוֹת”? שָׁנִינוּ: “קִבְרֵיהֶם שֶׁל נָכְרִים אֵינָם מְטַמְּאִין”. אָמַר לוֹ: בְּאַרְבָּעָה סְדָרִים אֵינִי יָכוֹל – בְּשִׁשָּׁה לֹא כָל־שֶׁכֵּן. אָמַר לוֹ: וּמִפְּנֵי מָה? אָמַר לוֹ: הַשָּׁעָה דְּחוּקָה לִי. הוֹלִיכוֹ, וְהִכְנִיסוֹ לְגַן־עֵדֶן. אָמַר לוֹ: פְּשֹׁט טַלִּיתְךָ, לְקֹט וְטֹל מֵעָלִים אֵלּוּ. לָקַט וְנָטַל. כְּשֶׁיָּצָא שָׁמַע קוֹל אוֹמֵר: מִי אָכַל אֶת־עוֹלָמוֹ כְּרַ' אַבָּהוּ? נָעַר טַלִּיתוֹ וּזְרָקָם. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הֵבִיא טַלִּיתוֹ, שֶׁקָּלְטָה רֵיחַ הֶעָלִים בְּתוֹכָהּ, וּמְכָרָהּ בִּשְׁנֵים־עָשָׂר אֶלֶף דֵּינָרִים, וְחִלְּקָם לַחֲתָנָיו.
בבלי בבא מציעא עפ"י ספר האגדה
רבה בר אבהו (או אבוה), אמורא בבלי מהדור השני לאמוראי בבל, היה תלמידו של רב, ורבו של רב נחמן. רבה בר אבוה התגורר בנהרדעא, ולאחר שהעיר חרבה על ידי פפא בר נצר, השתכן לבסוף במחוזא, שם התמנה לתפקיד דיין ורב העיר. יש הסבורים כי שימש גם כראש הגולה. האם דעה זו סותרת את האמור במדרש שלפנינו, המתאר אותו כעני מרוד ? לאו דוקא. הנס שאירע לו במפגשו עם אליהו מסביר איך הפך האיש העני הזה לאיש עשיר.
הסיפור מתחיל כך: רבה בר אבהו תמה למצוא את אליהו הנביא עומד בבית קברות של נכרים. הוא לא תמה לפגוש את אליהו, ולא תמה על שהנביא נמצא בבית קברות של נוכרים דוקא. מה שמעסיק אותו הוא עניין הטומאה של בית קברות, שבגללה אסור לכוהנים לשהות בבית הקברות. כאן אנו למדים, שעל פי המדרש היה אליהו כוהן, מה שאינו כתוב בתנ"ך. מהיכן יודע רבה בר אבהו, שאליהו כוהן? כנראה מתוך המסורת האגדית, שאליהו, הנביא הקנא, היה מעין גלגול של פנחס, הכוהן הקנאי מהתורה.
אליהו, כיהודי טוב, משיב לרבה בר אבהו בשאלה: 'וְכִי לֹא שָׁנִיתָ “טְהָרוֹת”?'. בסדר טהרות, אחד מסדרי המשנה, מופיעה הקביעה, כי קברי נוכרים אינם מטמאים. אבל רבה בר אבהו אינו מכיר את סדר טהרות. הוא הספיק ללמוד רק ארבעה סדרים. סדר טהרות הוא הסדר האחרון, אחד מהשניים, שרבה בר אבהו לא למד. רבה בר אבהו מסביר, שמפאת עוניו המרוד לא יכול היה לפנות די זמן ללימודים, ועל כן לא השלים את שישה הסדרים. הוא משתמש בביטוי 'השעה דחוקה לי'. זה אומר, בסך הכל, שאין לו פנאי ללימוד, אבל אליהו מבין דבר מתוך דבר, והוא מחליט לעשות משהו עבור רבה בר אבהו. הוא מכניסו לגן-עדן (מסתבר שאנשים יכולים לבקר בגן-עדן עוד בחייהם), ומורה לו לפשוט את טליתו, ולאסוף לתוכה עלים מעלי הגן. רבה בר אבהו מציית, אך רגע לפני שהוא יוצא משער הגן, הוא שומע בת-קול, האומרת לו, שבזה קיפח חלק מזכויותיו השמורות לו לעולם הבא. האיש נרתע, ומחליט להשאיר את העלים בגן. הוא ילקט אותם בבוא יומו, כשיעלה לשמים באופן סופי ומוחלט. אך באגדות צדיקים זוכים, גם כאשר הם מוכנים לוותר על המגיע להם, והטלית של רבה בר אבהו, ספוגה בריחות גן-עדן, חוזרת לארץ עם ניחוח של חו"ל, ודוקא את הפריט האגדי הזה מוכן כעת רבה בר אבהו למכור בכסף רב, המחלץ אותו מעוניו. הכסף שנפדה עבור הטלית לא הופך את רבה בר אבהו לעשיר, ולא משתנה דבר באורח חייו הצנוע. הכסף מחולק בין חתניו, שבשל עוניו לא קיבלו נדוניות רבות-ערך בעת נישואיהם.
כשאנו חוזרים לעיין בביוגרפיה של רבה בר אבהו, יתכן שהאגדה היפה הזאת הומצאה, כאשר נסתיימו תלאותיו הכלכליות של האיש, עת הפך, בסופו של דבר, לראש הגולה. יתכן שהוא ניצל אז את מצבו האמיד לשפר את תנאי חייהן של משפחות בנותיו, והמשיך בעצמו לחיות אורח חיים צנוע.
ואני, אף שהשעה אינה דחוקה לי, איני מוצא עניין בסדר 'טהרות', ולא משום שהוא הסדר השישי בסדרי המשנה...