כְּשֶׁעָלָה רַב כָּהֲנָא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ רַב: אַל תַּקְשֶׁה לְרַ' יוֹחָנָן שֶׁבַע שָׁנִים. בָּא וּמָצָא אֶת רֵישׁ לָקִישׁ כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב וּמְסַיֵּם פֶּרֶק שֶׁל יוֹם לַתַּלְמִידִים. אָמַר לָהֶם רַב כָּהֲנָא: רֵישׁ לָקִישׁ הֵיכָן?
אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה הוּא לְךָ? אָמַר לָהֶם: יֵשׁ קֻשְׁיָה זוֹ וקֻשְׁיָה זוֹ, תְּשׁוּבָה זוֹ וּתְשׁוּבָה זוֹ. בָּאוּ וְאָמְרוּ לְרֵישׁ לָקִישׁ. הָלַךְ וְאָמַר לְרַ' יוֹחָנָן: אֲרִי עָלָה מִבָּבֶל , יְעַיֵּן מַר בְּפִרְקוֹ שֶׁל מָחָר.לְמָחָר הוֹשִׁיבוּ אֶת רַב כָּהֲנָא בְּשׁוּרָה רִאשׁוֹנָה לִפְנֵי רַ' יוֹחָנָן. אָמַר רַ' יוֹחָנָן הֲלָכָה אַחַת, וְלֹא הִקְשָׁה לוֹ רַב כָּהֲנָא, הֲלָכָה שְׁנִיָּה – וְלֹא הִקְשָׁה. הוֹרִידוּהוּ לַאֲחוֹרֵי שֶׁבַע שׁוּרוֹת, עַד שֶׁהוֹשִׁיבוּהוּ בְּשׁוּרָה אַחֲרוֹנָה. אָמַר רַ' יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: אֲרִי שֶׁאָמַרְתָּ, נַעֲשָׂה שׁוּעָל. אָמַר רַב כָּהֲנָא: יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּהְיוּ שֶׁבַע שׁוּרוֹת הַלָּלוּ בִּמְקוֹם שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁאָמַר לִי רַב.עָמַד עַל רַגְלָיו וְאָמַר : יַחֲזֹר מַר לְרֹאשׁ הַפֶּרֶק. אָמַר לוֹ רַ' יוֹחָנָן הֲלָכָה אַחַת – וְהִקְשָׁה רַב כָּהֲנָא, שְׁנִיָּה – וְהִקְשָׁה, עַד שֶׁהֶחֱזִירוּהוּ לְשׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה. הָיָה רַ' יוֹחָנָן יוֹשֵׁב עַל שִׁבְעָה כָּרִים, שָׁמַט מִתַּחְתָּיו עַל כָּל קֻשְׁיָה וְקֻשְׁיָה כַּר אֶחָד, עַד שֶׁנִּשְׁמְטוּ כָּל הַכָּרִים מִתַּחְתָּיו וְיָשַׁב עַל הַקַּרְקַע.
(תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קיז, עמוד א - עמוד ב)
על ריש לקיש כבר קראנו בדף קודם. הוא היה גדול מאד בתורה, שני רק לרבי יוחנן, שהיה גם גיסו. שניהם ישבו בטבריה. רב כהנא עלה לארץ ישראל מבבל, שם למד עם מי שהיה קרוי רַב, שהיה ממקימי ישיבת סוּרָא. על פי המדרש היה רב כהנא עילוי גדול, וברור שהופעתו בטבריה היתה עלולה לאתגר את סמכותו של ר' יוחנן. משום כך אומר לו רב: אַל תַּקְשֶׁה לְרַ' יוֹחָנָן שֶׁבַע שָׁנִים. כלומר – הצנע עצמך, תן לר' יוחנן את הכבוד ואת ההרגשה שהוא הוא המקדם אותך למעלות הגבוהות של לימוד תורה.
ורב כהנא מציית, ושומר מרחק מר' יוחנן; אבל מי שהתורה בוערת בעצמותיו, והוא מלא ידע כרימון, מחפש לו רב שיתאים ליכולותיו. הוא מוצא את ריש לקיש, ומציג בפניו את קושיותיו ואת תשובותיו לקושיות אלה. ריש לקיש מתרשם, ורץ לספר לגיסו, הלא הוא ר' יוחנן, וכך נחשף הסוד: אֲרִי עָלָה מִבָּבֶל...
ר' יוחנן קורא לעולה החדש להצטרף כתלמיד בבית מדרשו, ומושיב אותו בשורה הראשונה, שם תופסים מקום של כבוד הטובים שבתלמידים. רב כהנא מקפיד לא לאתגר את ר' יוחנן, ושותק בעת הלימוד. וכך, הלכה אחר הלכה, צעד אחר צעד, מראים לו, לרב כהנא, את הכיוון אחורה, והוא יורד מהשורה הראשונה לשנייה, וכן הלאה, עד שהוא מגיע ויושב בשורה השביעית, האחרונה.
ר' יוחנן 'נופל בפח', ומשתף את גיסו ברושם שקיבל מהתלמיד החדש: אֲרִי שֶׁאָמַרְתָּ, נַעֲשָׂה שׁוּעָל.
וכאן מתרחש הנס, לכאורה. רב כהנא מחליט לחשוף עצמו גם בפני ר' יוחנן, והוא אומר: יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּהְיוּ שֶׁבַע שׁוּרוֹת הַלָּלוּ בִּמְקוֹם שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁאָמַר לִי רַב. במילים אלה מתנער רב כהנא מהתחייבותו כלפי רב. הוא מבקש מר' יוחנן בקשה לא שגרתית: יַחֲזֹר מַר לְרֹאשׁ הַפֶּרֶק. זה היה, ללא ספק, רגע בלתי שגרתי בהווי בית המדרש. תלמיד מהשורה השביעית מבקש מהמורה הגדול להתחיל הכל מההתחלה, ולמרבה ההפתעה – כעת יש לו קושיה על כל הלכה שלימד המורה. ועם כל קושיה שמציג רב כהנא, מחזירים אותו שורה אחת קדימה, עד שהוא מוצא עצמו שוב בשורה הראשונה, המתאימה לתלמיד חכם ברמתו.
ר' יוחנן לומד עד מהרב להעריך את חכמת התלמיד החדש שלו, והוא מבטא זאת בדרך ציורית: עם כל קושיה טובה שמציג רב כהנא, שומט ר' יוחנן אחת משבע הכריות שנהג לשבת עליהן, שהגביהו אותו מול תלמידיו בדרך המסמלת את מעמדו. וכך הולך ויורד ר' יוחנן בדרך אל הרצפה, עד שהוא מוצא עצמו יושב מול הארי שעלה מבבל, ומדבר אתו 'בגובה העיניים'.
וכך, בדרך ציורית ומשעשעת, אנו לומדים משהו על הווי בית המדרש הטברייני של ר' יוחנן. צורת הישיבה ומיקום המושבים הדגישו את ההירארכיה המובהקת - מראשון החכמים, ראש בית המדרש, ועד לאחרון התלמידים היושב מאחור.