אָדָם, אִם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד — כֻּלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וְאִלּוּ מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁכֻּלָּם צֶאֱצָאָיו, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ, לְפִיכָךְ, כֵּיוָן שֶׁכָּל הָעוֹלָם נִבְרָא מֵאָדָם אֶחָד, כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם.
בַּבְלִי סַנְהֶדְרִין
... וְחָשׁוּב אֲנִי, וּמַעֲשֶׂה טוֹב שֶׁלִּי — הוּא תַּכְלִית גְּדוֹלָה בָּעוֹלָם, מַעֲשֶׂה רַע שֶׁלִּי — שׁוֹבֵר אֶת כָּל הָעוֹלָם.
הרב שטיינזלץ
הַגִּיד הרה"ק רַבִּי בּוּנֶם מִפְּשִׁיסְחָא: הָאָדָם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שְׁנֵי כִּיסִים, בָּאֶחָד "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם", וּבַשֵּׁנִי "אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", כְּלוֹמַר בְּשָׁעָה שֶׁדַּעֲתוֹ שְׁפָלָה עָלָיו, וּמְיֹאָשׁ בְּעַצְמוֹ, אָז יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהַכִּיס שֶׁל "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם", וּבְשָׁעָה שֶׁרוּחוֹ גֵּאָה, וְדַעְתּוֹ זָחָה עָלָיו, אָז יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּהַכִּיס שֶׁל "אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר".
אָמַר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, שֶׁ"בִּשְׁבִילִי" הוּא הַשְּׁבִיל שֶׁלִּי – הַדֶּרֶךְ הַמְיֻחֶדֶת לִי. כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר: בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם. "בִּשְׁבִילִי" הַיְנוּ מִלְּשׁוֹן דֶּרֶךְ וּשְׁבִיל... לְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ שְׁבִיל וְדֶרֶךְ מְיֻחָד, שֶׁלְּשֵׁם כָּךְ הוּא נִבְרָא, וְרַק הוּא בִּלְבַד יָכוֹל לְתַקְּנוֹ וְלֹא אַחֵר, וְאִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי".
הקטע המקורי לקוח ממסכת סנהדרין, העוסקת בדיני נפשות, והמסר הגדול שלה הוא ייחודו של כל אדם, וערכם הגבוה של חייו. מכאן שהריגת אדם, גם אם חטא חטא בלתי נסלח, היא מעשה קיצוני, שיש להשתדל להימנע ממנו ככל האפשר.
האמירה 'בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם' מאפשרת פירושים רחבים יותר, והיא מעוררת חכמים בכל התקופות לבאר אותה בדרכיהם המגוונות.
הרב שטיינזלץ, בביאורו החשוב לתלמוד, הולך צעד נוסף קדימה, באומרו, כי כל מעשה שלנו משפיע השפעה ממשית על העולם. הדבר נכון גם לגבי מעשים טובים וגם לגבי מעשים רעים. אמירה זו אינה מתייחסת רק לנידון למוות ולשופט הדן אותו, כי אם לכל אדם בחיי השגרה שלו. זו קריאה לאדם לחשוב על התוצאות האפשריות של כל מעשה ומעשה שלו, ולהתנהג באחריות.
רבי בונם מכיר בנכונותם היחסית של פתגמים. כל פתגם, יש לו תוקף במצבים מסוימים, בעוד שבמצבים אחרים הוא אינו מתאים. 'בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם', לדעת רבי בונם, מתאים במיוחד לרגעים בחיים, בהם נפשנו שפלה ומיואשת, ואנו זקוקים לעידוד. אלה רגעים, בהם נדמה לנו כי העולם אדיש לקיומנו, ואם נימחק - המציאות לא תחסר אותנו כלל. זה הרגע להיזכר בו, שאנחנו שונים ומיוחדים, וכי יחוד זה שלנו תורם לעולם משהו, שאף אחד אחר אינו יכול לתרום. מאידך, אומר רבי בונם, ישנן אותן שעות, בהן נפשנו מתגאה ומתייהרת. הביטוי המקראי המוכר למצב רוח זה הוא 'אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד' (ישעיהו מז). אזי טוב כי נזכיר לעצמנו כי 'אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר', כדברי אברהם בבראשית יח. ביטוי זה מסמל גם הנמכה עד עפר של תדמיתנו העצמית, וגם תזכורת לסופנו ולסופיותנו. רבי בונם מציע לנו להחזיק שני ביטויים מנוגדים אלה בשני הכיסים – לשימושנו היומיומי. מה שאינו ברור הוא כיצד או מתי נבחין, שאנו זקוקים לכיס זה או למשנהו. אחד הפתרונות לקושיה זו מצוי ברכישת מוּדָעוּת תמידית לכך, שמול הרגש המפעם בנו ברגע זה מצוי גם ניגודו, וגם הוא אפשרות לראות את המציאות. שימור מודעות זו הוא משימה רוחנית גדולה.
הבעל שם טוב יוצר מדרש מקסים על המילה 'בשבילי'. הוא מציע לראותה כ'בַּשְּׁבִיל שֶׁלִּי'. הוא מסביר את המדרש המוזר הזה כך: לכל אחד מאיתנו ישנו שביל אישי שלו בעולם. כשם שהשביל הזה נברא רק עבורי, כך גם אני נבראתי במיוחד עבורו. את התיקון של השביל שלי יכול רק אני לעשות, וזו משימתי בעולם. על כן לא לחינם נבראתי. העולם הוא, אמנם, עולם אחד לכולם, אך, כמאמרה של רחל בלובשטיין 'תֵּבֵל זוֹ רַבָּה, וּדְרָכִים בָּהּ רַב'. הדרכים הרבות הן אותם שבילים אישיים, המתווים לכל אחד מאיתנו את משימתו עלי אדמות, היא משימת תיקון העולם.
כמה שונה גישה זו מתדמיתה של תרבות קהילת שומרי המצוות, שבה הכל מצייתים לדבר תורה, המושמע מפי רבני הקהילה, ובכך מכניעים את האישיות של הפרט לטובת הציבור והנהגתו.