כַּאֲשֶׁר הָיָה לוֹמֵד רַבִּי שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה פָּנִים בַּהֲלָכָה בְּכָל עִנְיָן, לִמְּדוֹ אֶת ר' חִיָּא שִׁבְעָה פָּנִים מֵהֶם. לְסוֹף חָלַשׁ רַבִּי, וְשָׁכַח כֻּלָּם. חָזַר ר' חִיָּא לְפָנָיו עַל אוֹתָן שִׁבְעָה פָּנִים שֶׁלִּמֵּד אוֹתוֹ, אֲבָל שֵׁשׁ נִשְׁכְּחוּ, שֶׁהֲרֵי לֹא לִמֵּד אוֹתָן רַבִּי לַאֲחֵרִים. הָיָה כּוֹבֵס אֶחָד, שֶׁהָיָה שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ, אֶת רַבִּי, כְּשֶׁהָיָה לוֹמֵד אֶת כָּל הַהֲלָכוֹת הַלָּלוּ. הָלַךְ ר' חִיָּא וְלָמַד אוֹתָן לִפְנֵי הַכּוֹבֵס, וּבָא וְהֶחֱזִיר אוֹתָן לִפְנֵי רַבִּי. כַּאֲשֶׁר הָיָה רוֹאֶה רַבִּי אֶת הַכּוֹבֵס הַהוּא, הָיָה אוֹמֵר לוֹ רַבִּי: אַתָּה עָשִׂיתָ אוֹתִי וְאֶת חִיָּא, שֶׁהֲרֵי מִמְּךָ חָזַרְנוּ וְלָמַדְנוּ דְּבָרִים אֵלֶּה, שֶׁשְּׁכַחְנוּם. יֵשׁ שֶׁאוֹמְרִים, שֶׁכָּךְ הָיָה אוֹמֵר לוֹ: אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת חִיָּא, וְחִיָּא עֲשֵׂה אוֹתִי.
בבלי נדרים עפ"י שטיינזלץ
אנו חוזרים אחורה בזמן אל תקופה, שבה מעט שבמעט היה מועלה על הכתב. דברים חשובים היו מועברים ממורה לתלמידיו, ואלה היו משננים הכל, עד שזכרו את הנלמד, והיו מסוגלים להעביר הלאה את חידושי התורה. הסיפור שלנו מספר דווקא על רבי, רבי יהודה הנשיא, שהעלה, על פי המסורת, את משניות התנאים על הכתב, ויצר את ששת סדרי המשנה הכתובים, כפתרון לבעיית הידע ההולך ומצטבר, שיהיה זמין להמשך לימוד ופיתוח בדורות הבאים.
ומדוע היה הטקסט מרובה כל כך? משום אותו מנהג של חז"ל להמשיך ולדרוש, להמשיך ולפרש, ולחזור ולשנן את כל אותם פרושים אלטרנטיביים. ישנן טקסטים בתלמוד, המוצגים כשרשרת של מדרשי 'למה הדבר דומה?' על אותו מקור, מה שמעניק לגיטימציה למגוון גדול של פירושים שונים ומנוגדים.
אין פלא, שחרדת השכחה ואתגר הזכירה הפכו לכה חשובים בתקופת חז"ל. לא בכדי אמרו חכמים במסכת אבות: "הַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה". המרבה בהעמדת תלמידים מגדיל את הסיכוי שדבריו יישמרו לעתיד.
ובכן, רבי לא תמיד הקפיד ללכת בנתיב הזה. למרות שעמד בראש הסנהדרין, ולבטח תלמידים רבים היו לו, המדרש מספר, כי נהג ללמד את חידושי התורה שלו לתלמידו היקר ר' חיא; אבל גם תלמיד חכם מאד יכול לקלוט רק חלק מהעושר האדיר של דברי תורה, שמלמד אותו רבו. המדרש מספר, שמתוך שלושה עשר 'פנים' בהלכה, כלומר שלושה עשר חידושי הלכה, היה ר' חיא זוכר רק שבעה, וכך אבדו כבר במסירה הראשונה כמחצית מחידושיו של רבי. יתכן שלרבי, שהיה עסוק לא מעט בעסקי ציבור בחסות השלטון הרומאי, לא נותר מספיק זמן פנוי ללמד בציבור, ור' חיא היה ה'חברותא' שלו ללימוד.
מה לעשות, ובערוב ימיהם נחלשים גם חכמים גדולים, וכך ארע לרבי, שזכרונו לא עמד לו עוד, והוא ביקש מר' חיא, שיזכיר לו דברי תורה שלמד ביחד אתו. ר' חיא זכר רק את מה שזכר, והצטער מאד על האובדן. למזלו, נזכר ר' חיא באותו כובס, אדם פשוט על פי מקצועו, שהיה נוהג להקשיב לשיח החכמים בבית המדרש, ודווקא לאיש הזה היה זיכרון פנומנלי. הוא עצמו לא חידש, אבל, ממש כמו בור סוד שאינו מאבד טיפה, דבר לא פרח מזיכרונו. בא לפניו ר' חיא, וחזר ללמוד את הסוגיות עמו. הכובס זכר את כל שלוש עשרה הפנים של הלכות רבי, וכך יכול היה ר' חיא לשוב אל מורו הזקן, והאוצר האבוד בידיו.
רבי ידע להעריך את ההפתעה הבלתי צפויה הזאת ואת האדם שהחזיק אותה בזיכרונו בשלמות. הוא הכיר לו תודה, באומרו: 'אַתָּה עָשִׂיתָ אוֹתִי וְאֶת חִיָּא'.
מה רוצה המדרש לומר לנו? העברת חידושי תורה מדור לדור היא משימה רוחנית חשובה מאד לעולם התורה. בצד היכולת היצירתית של העמקה וחידוש, המצויה, מן הסתם, אצל גדולי הדור, יכולים לקחת חלק במפעל הזה גם אנשים פחות משכילים, אוהבי תורה, שכוח זיכרונם גדול במיוחד. חלקם במסורת הזאת חשוב לא פחות מזה של המחדשים הגדולים.
דורות מאוחר יותר, כאשר הידע התורני העשיר כבר הועלה על הכתב, ואחרי כן גם על הדפוס, המשיך הידע הזה להתרחב ולהתעשר, עד כי מול מאות ואלפי הספרים שבספריה נוצר צורך חדש או מחודש באנשים בעלי זיכרון טוב, בקיאות רבה, ויכולת ארגון ידע ועריכתו, חכמים שיסייעו לתווך את ים התורה ללומדיה. בדורנו הצטרפו הרב גוגל ומאגרי המידע הממוחשבים להקל עלינו, הלומדים את הגישה לכל השפע הנהדר הזה.