אָמַר הֶחָכָם: אֵינִי דּוֹרֵשׁ הַחָכְמָה לְתִקְוָה, שֶׁאָבוֹא עַד קָצֶהָ, וְאַגִּיעַ עַד תַּכְלִיתָהּ; אֲבָל אֶדְרוֹשׁ אוֹתָהּ, שֶׁלֹּא אֶהְיֶה סָכָל, וְאֵין רָאוּי לַמַּשְׂכִּיל זוּלָתוֹ.
דרישת החכמה היא תהליך ללא יעד סיום, שכן החכמה היא אינסופית. פילוסופים של המדע מתקופות מאוחרות לשלמה אבן גבירול אמרו משהו דומה על האמת המדעית. תמיד ישנו סיכוי שהאמת שבידינו תופרך בעתיד, והידע שלנו ישתנה. לדעת אבן גבירול אין ידיעה זו צריכה למנוע מן האדם להתמיד בלימוד, שכן מי שמוותר מראש על החתירה ליעד הבלתי מושג הזה – הוא סכל.
וְשָׁאֲלוּ לְחָכָם: מִפְּנֵי מָה חָכַמְתָּ יוֹתֵר מֵחֲבֵרֶיךָ? אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי שֶׁהוֹצֵאתִי בְּשֶׁמֶן יוֹתֵר מִמָּה שֶׁהוֹצִיאוּ חֲבֵרִי בְּיַיִן.
שמן בתרבות היהודית הוא גם סמל לעושר, גם לקדושה, ואצל אבן גבירול – גם לחכמה. האלטרנטיבה לשמן, שהיא גרועה ממנו, היא היין. גם היין הוא סמל לדברים רבים ושונים – לקדושה, לשמחה, ולהוללות מטופשת. ההשקעה בשמן, כלומר בלימוד, תסייע לו לאדם להחכים, מה שאי אפשר לצפות מההשקעה בשתיית יין.
הָאָדָם חָכָם בְּעוֹדֶנּוּ מְבַקֵּשׁ הַחָכְמָה, וְכַאֲשֶׁר יַחְשֹׁב שֶׁהִגִּיעַ אֶל תַּכְלִיתָהּ - הוּא סָכָל.
עצם חיפוש החכמה, כלומר הלימוד, מקנה לו, ללומד, את הסטטוס של חכם. דוקא מי שסבור, שכבר הגיע אל החוכמה הסופית, זו שאין שום דבר להוסיף עליה – הוא סכל.
אֵין רָאוּי שֶׁתִּתְבַּיֵּשׁ לִשְׁאוֹל, כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ, כְּדֵי שֶׁתֵּדַע; וְלֹא תִּתְבַּיֵּשׁ, כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִין מִמְּךָ מָה שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ, לוֹמַר: אֵינִי יוֹדֵעַ.
סוקרטס הלך עם זה עד לקצה, בהצהירו, על פי המסורת, כי החוכמה האמיתית והיחידה היא לדעת שאתה לא יודע כלום. גם אם לא ניסחף לקיצוניות זו, נסכים שכדי לדעת עלינו להיגמל מהבושה להודות במה שאין אנו יודעים, בבחינת 'לא הביישן למד'. אמרו לך משהו, שלא הבנת – אל תתבייש להודות בכך, ואז יסבירו לך. זה גם לא עושה אותך יותר מכובד להתיימר שאתה יודע משהו שלמעשה אינך יודע. אם שואלים אותך משהו כזה – במקום להמציא תשובה מטופשת כדי להימנע מהבושה, הודה שאינך יודע את התשובה. זה צעד ראשון שלך לחיפוש אחר התשובה הנכונה, ומאום לא ייגרע מכבודך.
וְדַע, כִּי מַעֲלַת הַשֵּׂכֶל מִן הָאֱמוּנָה כְּמַעֲלַת הָרֹאשׁ מִן הַגּוּף. כְּשֶׁיֹּאבַד הָרֹאשׁ, יֹאבַד הַגּוּף. וְכַאֲשֶׁר יֹאבַד הַשֵּׂכֶל, תֹּאבַד הָאֱמוּנָה. איך זה מתיישב עם הדעה, שהאמונה אינה רציונלית, ואינה מבקשת הוכחה מדעית? אבן גבירול סבור, כנראה, כי אמונה מוצקה יש לה סיכוי להשתמר רק אם לאדם המאמין יש שכל טוב. ננסה להסביר זאת בדרכנו שלנו. האמונה היא אינטואיטיבית, והיא לא עברה את התהליך של בירור והוכחה שכליים מודעים, אבל יש לה חיבור עם התת-מודע, וזה מושפע גם מניסיון החיים שלנו וגם ממחשבות שחשבנו בעברנו. אבן גבירול היה בודאי סבור, שרק מי שיש בו שכל טוב ופעיל, מתפתחת בו אינטואיציה נבונה.
זו אמירה מעניינת, המציבה את השכל מעל האמונה מבחינת חשיבות
תְּחִלַּת הַחָכְמָה - שְׁתִיקָה. שְׁנִיָּה לָהּ - שְׁמִיעָה. שְׁלִישִׁית - זִכָּרוֹן. רְבִיעִית - מַעֲשֶׂה. חֲמִישִׁית – מוֹרֶה. כְּשֶׁתֵּשֵׁב בֵּין הַחֲכָמִים, יְהִי רְצוֹנְךָ לִשְׁמֹעַ יוֹתֵר מִלְּדַבֵּר.
תהליך רכישת החכמה הוא תהליך מורכב. אבן גבירול אומר לנו כי הוא מתחיל בשתיקה. אפשר היה להציע את השמיעה כשלב ראשון, אך אנו מכירים אנשים, שגם כאשר הם שומעים משהו חדש להם לחלוטין, גם אז יש להם מה לומר, והם מערבבים דיבור עם שמיעה. על כן – השתיקה היא מעין תנאי הכרחי להתחלת שמיעה. יש שיאמרו, כי תחילת החכמה היא הצגת שאלה. זו גישה מודרנית יותר, שאינה מכירה בלימוד מעמיק, אם אין הוא אקטיבי מהרגע הראשון, וברגע ראשון זה אנו אומרים לעצמנו מה אנו רוצים ללמוד, וזה, על פי רוב, בדרך הצגת שאלה. השמיעה היא שלב התחלתי נוסף, הבא, כשהוא מלווה באותה שתיקה הכרחית – האזנה קשובה ללא כל הפרעה של המדבר בשאלות או בהערות (מה בנוגע לשאלות הבהרה? זה כל כך חשוב!). השלב הבא הוא, בדרך כלל, לא כל כך מודע – אחסון המידע החדש בזיכרון. חשוב לציין, כי כדי לחזק את הזיכרון של לימוד חדש, עלינו להיות, בכל זאת, פעילים, על ידי חשיבה מודעת על הקשר בין הנלמד לידע הקודם שלנו. יש טכניקות מובהקות לעשות זאת ביעילות. והנה הפתעה – השלב הבא הוא שלב המעשה. זה אולי לא מתאים לכל לימוד שלמדנו, אך אם נרחיב מעט את המושג 'מעשה', נאמר כי יישום הנלמד בדרך כלשהו, כלומר עשיית שימוש בו, מחזקים את הזיכרון. והשלב החמישי גם הוא אינו מובן מאליו, אך מי שלמד משהו קשה להבנה או לזכירה, יחזק את הנלמד על ידי העברת ידע זה למישהו אחר. יש בתי ספר, המיישמים רעיון זה על ידי שימוש בשיטה של 'תלמידים מלמדים תלמידים'. זה מצליח גם עם תלמידים, שרכשו את הידע בקלות, המעבירים ידע זה למתקשים יותר; זה מצליח גם עם תלמידי כתה מסוימת, המשמשים כחונכים של צעירים מהם.
אֵין הָאָדָם חָכָם, עַד שֶׁיְּהוּ בּוֹ שָׁלֹשׁ מִדּוֹת: שֶׁלֹּא יְבַזֶּה מִי שֶׁהוּא קָטָן מִמֶּנּוּ, בְּעוֹדוֹ דּוֹרֵשׁ אֶת הַחָכְמָה; וְאַל יְקַנֵּא בְּמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּמָמוֹן; וְשֶׁלֹּא יְקַבֵּל שָׂכָר עַל חָכְמָתוֹ.
מי שדורש את החכמה בצניעות ובמודעות לכך שלעולם יהיה לך משהו נוסף ללמוד אותו, כפי שנאמר בפסוקים קודמים, חייב להכיר בכך, שתמיד יהיו אחרים, שעדיין לא הגיעו לרמת הידע שלו, אבל יש להם אותו סיכוי להגיע לתחנה שלו מאוחר יותר. על כן אין לזלזל בערכם או ברמת הידע שלהם. מי שאינו מכבד תביעה זו – אינו חכם, על פי אבן גבירול – אולי משום, שזלזול זה אינו 'חכם', אינו מבוסס על ראיית מציאות שלמה. ואם נרחיב גם את מושג ה'חכם', קל יהיה לכלול במושג זה גם את התביעה המוסרית להכיר תמיד בערכו של הזולת.
ומדוע מי שמקנא בעשירים ממנו לא יכול להיחשב לחכם? אולי משום שקנאה זו מבוססת על הערכת יתר של העושר החומרי, או מפני שקנאה זו מתעלמת מהעובדה שעושר חומרי הוא בן-חלוף, ומי שעשיר היום יכול להיות עני מחר. התביעה השלישית, גם היא אינה מובנת מאליה. עמלת שנים רבות, והחכמת בידע, שאחרים מוכנים לשלם לך הרבה כסף, כדי שתסייע להם בידע שלך. מה רע בזה? אבן גבירול מצמצם בזאת, לדעתי, את מושג החוכמה. אצלו החוכמה היא הישג רוחני גדול, ועירוב עסקים עם רוח – יש בו טעם לפגם. אם כך, לא בחכמת מעשה מדובר כאן – לא בחכמת הבנאי, המהנדס או הרופא.
וְאָמַר הַטּוֹבָה שֶׁבְּמִדּוֹת הָאָדָם, שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹאֵל.
איזידור רבי, חתן פרס נובל לפיסיקה, נשאל פעם מדוע הוא בחר להיות מדען: "אמא שלי הפכה אותי למדען בלי לשים לב. כשילדים אחרים היו חוזרים הביתה, היו שואלים אותם, 'מה למדת היום? אבל אמא שלי הייתה אומרת, 'איזי, שאלת היום שאלה טובה?' זה עשה אותי שונה. החיפוש אחר שאלות טובות, הפך אותי למדען."
לַמֵּד חָכְמָה לְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, וּלְמַד מִמִּי שֶׁיּוֹדֵעַ; וְכַאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה זֶה, תֵּדַע מָה שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ, וְתִזְכֹּר אֶת אֲשֶׁר יָדַעְתָּ.
חברה טובה ובריאה היא חברה, שבה היודעים מחפשים ומוצאים תמיד מישהו, שיודע יותר מהם, ולומדים ממנו, ואת מה שהם יודעים, הם מעבירים לאלה שיודעים פחות. כך הולך וגדל הידע בחברה, מה שמעשיר אותה ומשפר את איכות חייה. לפעולת ההוראה למי שחסר את הידע שלך, פעולה של נתינה בלי בקשת תמורה מהלומד, יש בכל זאת בונוס חשוב, אותו כבר הזכרנו – חיזוק ההבנה והזיכרון שלך.
בַּקָּשַׁת הַחָכְמָה בִּימֵי הַזִּקְנָה - כְּתָו עַל הַחוֹל, וּבַקָּשַׁת הַחָכְמָה בִּימֵי הַנַּעֲרוּת - כְּפִתּוּחַ עַל הָאֶבֶן.
אני נזכר בדברי אלישע בן אבויה: 'הלומד ילד (בצעירותו), למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר חדש, והלומד זקן, למה הוא דומה? לדיו כתובה על ניר מחוק'. אני לא כל כך מסכים עם אלישע בן אבויה. לזקן, שלמד כל חייו, וצבר הרגלי למידה טובים, יש גם כמה יתרונות על הלומד הצעיר. עם זאת, ברור כי זיכרונו של הצעיר טרי וחזק יותר, ואם יש בו גם תשוקת למידה בעוצמה המזכירה את התשוקות האחרות של גיל הנעורים – הוא יכול ללמוד מהר יותר. נוסיף עוד את מציאות החיים בדור שלנו, שבו קצב ההשתנות כל כך מהיר, שלנו, לזקנים, קשה להסתגל וללמוד דברים חדשים, בעוד שהאינטואיציה של הצעירים מתאימה יותר לעיכול מהיר של ים החידושים, בעיקר הטכנולוגיים. אוסיף עוד, כי מי שכל חייו חווה שינויים, ולימד עצמו להסתגל להם – הפתגם האומר, כי לא מלמדים כלב זקן ,טריקים חדשים אינו תופס לגביהם.
כְּסִיל הֵשִׁיב עַל אָדָם חָכָם. אָמַר לוֹ הֶחָכָם: אִם הָיִיתָ יוֹדֵעַ מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, לֹא הָיִיתָ מְבַזֶּה אוֹתִי; אוֹ אִם לֹא הָיִיתִי מַכִּיר מָה שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, הָיִיתִי מַאֲשִׁים אוֹתְךָ. אַךְ (אתה) לֹא יָדַעְתָּ אֶת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי. עַל כֵּן הֶאֱשַׁמְתַּנִי. וְ (אני) יָדַעְתִּי סִכְּלַתְךָ, וְדַנְתִּיךָ לִזְכוּת.
את הסיפור הזה כדאי לנסח במילים של היום: כְּסִיל אחד התווכח עם אָדָם חָכָם. אָמַר לוֹ הֶחָכָם: אִם הָיִיתָ מסוגל להבין מָה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר, לֹא הָיִיתָ לועג לדברי; ואִם לֹא הָיִיתִי מַכִּיר אותך, ולא הייתי מבין את מקור הדברים שֶׁאַתָּה אוֹמֵר, הָיִיתִי מתנצח אתך בחריפות. אַךְ (אתה) לֹא הבנת אֶת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי. עַל כֵּן התווכחת אתי בביטחון עצמי כה גדול. וְאילו אני יָדַעְתִּי כמה אינך מבין, ועל כן אני סולח לך.
חוכמה אינה כלי נשק לנצח בו אנשים, היודעים פחות ממך. נסה להבין את מי שמתווכח אתך, מי שמציג טיעונים חסרי בסיס, ויכול אתה להביכו ולהשפילו בויכוח. אמפתיה למצב בו הוא נמצא – גם ברמת הידע שלו וגם במטען הרגשי שהוא מביא עמו ידריכו אותך להגיב בתבונה ובחמלה.
כָּל חָכְמָה, שֶׁלֹּא יְדֻבַּר בָּהּ, כְּמַטְמוֹן, שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ.
המטמון הוא אוצר. מה התועלת באוצר, שלעולם אין מוציאים ממנו לשימוש מועיל? כך גם חכמה, שלא מדברים בה, כלומר חכמה שאין עושים בה כל שימוש (לא שימוש מעשי ולא שימוש בהוראתה לאחרים) – אין בה כל הישג וכל ערך. לפעמים מוטחת ביקורת במדענים, שהמחקר שלהם נראה תיאורטי בלבד, כאילו אין ערך למחקרם. המציאות מוכיחה פעמים רבות, שמחקרים כאלה עשויים להניב מאוחר יותר הישגים מעשיים מאד. אבל זו חוכמה שכן מדובר בה. השימוש בתוצאות מחקרים תיאורטיים למטרות מעשיות בהמשך, מעיד על כך שדובר בהן בתוצאות המחקרים האלה.
דֵּעוֹת בְּנֵי אָדָם אַרְבַּע:
יוֹדֵעַ, וְיוֹדֵעַ שֶׁיּוֹדֵעַ – חָכָם; שְׁאַל מֵאִתּוֹ!
יוֹדֵעַ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיּוֹדֵעַ – תַּכִּירֵהוּ, וְעָזְרֵהוּ, שֶׁלֹּא יְהֵא נִשְׁכַּח!
אֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ – לַמְּדֵהוּ!
אֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְהוּא מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ - סָכָל הוּא. הַרְחִיקֵהוּ!
התבנית הזאת מזכירה את חלונות ג'והארי המפורסמים, המדברים על מה שאני יודע (או לא יודע) על עצמי מול מה שחברַי יודעים (או לא יודעים) עלי. מיהו יוֹדֵעַ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיּוֹדֵעַ? אולי מי שיודע, אך אינו בטוח שהידע שלו אמין, והוא מתבייש להציגו בפני אחרים. האחרון, זה שאֵינוֹ יוֹדֵעַ, וְהוּא מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ – הוא לא רק סכל, כי הוא מפסיד הזדמנות ללמוד את מה שאינו יודע. הוא גם שקרן. ממנו יש להתרחק.
מבחר הפנינים לשלמה אבן גבירול