"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (שמות לד). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "אֶכְתֹּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ (הוֹשֵׁעַ ח יב).
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם: כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה "כְּתֹב לְךָ", בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה שֶׁתְּהֵא (גם) הַמִּשְׁנָה בִּכְתָב. וּלְפִי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאוּמוֹת הָעוֹלָם עֲתִידִין לְתַרְגֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְלִהְיוֹת קוֹרְאִין בָּהּ יְוָנִית, וְהֵם אוֹמְרִים 'אָנוּ יִשְׂרָאֵל'... אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאֻמּוֹת: אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁאַתֶּם בָּנַי; אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא מִי שֶׁמִּסְטוֹרִין שֶׁלִּי אֶצְלוֹ, הֵם בָּנַי. וְאֵיזוֹ הִיא? זוֹ הַמִּשְׁנָה שֶׁנִּתְּנָה עַל פֶּה, וְהַכֹּל מִמְּךָ לִדְרֹשׁ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ, שֶׁתְּהֵא הַמִּשְׁנָה בִּכְתָב? וּמַה בֵּין יִשְׂרָאֵל לָאֻמּוֹת? שֶׁנֶּאֱמַר, "אֶכְתֹּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי", וְאִם כֵּן, "כְּמוֹ זָר נֶחְשְׁבוּ", אֶלָּא תֵּן לָהֶם מִקְרָא בִּכְתָב, וּמִשְׁנָה עַל פֶּה.
תנחומא
במשך תקופה ארוכה למדי החזיקו חז"ל בדעה, שאת הטקסטים של דיוני החכמים על התורה אין להעלות על הכתב, אלא יש להעבירם בע"פ מדור לדור. יכולות להיות סיבות שונות להימנעות הזאת מהעלאת טקסטים תנאיים על הכתב, וביניהן השאיפה להבדיל ולהבחין בין ספרות מקודשת לשאינה כזאת, או הרצון לאפשר המשך דיונים פתוחים ולאפשר שינויים הלכתיים לפי צורך השעה.
המדרש שלפנינו אוחז בסיבה אחרת, והיא הרצון להחזיק בארון הספרים התַּנָּאִי 'בתוך המשפחה' ובזאת להבדילנו מהגויים, שתרבות המסירה בע"פ מדור לדור אינה מטופחת אצלם. הימים כבר אחרי לידת הנצרות, אותו זרם שהפך במרוצת הדורות לדת נבדלת מהיהדות, בעודה אוחזת בתנ"ך כמקור משותף ומקודש. הפצת הנצרות נסתייעה, בין השאר, בתרגום כתבי הקודש ליוונית, השפה הבינלאומית של אותם זמנים. הטענה 'אנחנו ישראל', המוזכרת במדרש, היא, למעשה, הטענה החריפה יותר, האומרת כי אנו, הנוצרים מפרשים נכון יותר את התנ"ך, ועל כן אנו, הנוצרים, אנו היהודים האמיתיים.
לאותם נוצרים, המאתגרים את בעלותנו על כתבי הקודש ואת זהותנו היהודית האותנטית, אומרים חז"ל בגאווה: יש לכם חלק רק בתורה שבכתב, זאת שאף תורגמה ליוונית. המִּשְׁנָה אינה נחלתכם. היא לא תורגמה, שכן אנו, היהודים, שמרנו עליה בעל-פה. היא 'המסטורין' שלנו. לנו הזכות גם לדרוש את התורה ובדרך זו לעשותה רלוונטית לחיינו אנו. "וְהַכֹּל מִמְּךָ לִדְרֹשׁ"!
ושוב לוקחים חז"ל פסוק מקראי, ודורשים אותו בדרך חדשה. מהפסוק "אֶכְתֹּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי, כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ (הוֹשֵׁעַ ח יב) מוציאים חז"ל את הרעיון, שאלוהים החליט לכתוב לו, למשה (או לעם ישראל) רק את רֻבֵּי תורתו, בעוד שהמשנה, שנמסרה למשה עוד בהר סיני, מעולם לא הועלתה על הכתב, כדי שהגויים ייחשבו לזרים לה.
ומה לעשות, ולא חלף זמן רב, וביוזמת רבי יהודה הנשיא נערכה המשנה והועלתה על הכתב? ומה לעשות, וגם לאחר שהועלתה על הכתב, לא תורגמה ליוונית? מסתבר שהמדרש שלפנינו היה רלוונטי רק לשעתו.