זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (מִשְׁלֵי כ): "אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה, ה' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם".
וְכִי לֹא עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא עַיִן וְאֹזֶן בִּלְבַד, וַהֲלֹא כֹּל הָאֵבָרִים הוּא גִּלְפַן בָּאָדָם, אֶלָּא מַהוּ "אֹזֶן שׁוֹמַעַת" וְגוֹ'?
אַתָּה מוֹצֵא ג' דְּבָרִים (שֶׁ)בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם, וּשְׁלֹשָׁה (שֶׁ)אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ.
הַלָּלוּ שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ: הַיָּדַיִם וְהַפֶּה וְהָרַגְלַיִם. כֵּיצַד?
הַיָּדַיִם - רָצָה לַעֲסֹק בָּהֶם מְלֶאכֶת שָׁמַיִם: סֻכָּה, לוּלָב, שׁוֹפָר וְצִיצִית, לִכְתֹּב תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת - עוֹשֶׂה.
רָצָה לִגְנֹב, לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי, לְקַפֵּחַ אֶת הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים, לַעֲבֹר בָּהֶן עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה - עוֹשֶׂה.
הַפֶּה - בִּקֵּשׁ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, לְסַפֵּר לָשׁוֹן טוֹב, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְהִתְפַּלֵּל, לוֹמַר שִׁירוֹת - אוֹמֵר.
בִּקֵּשׁ לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, לְחָרֵף, לְגַדֵּף וּלְהִשָּׁבַע עַל שֶׁקֶר - אוֹמֵר.
הָרַגְלַיִם - בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לִדְבַר מִצְוָה, לְבַקֵּר חוֹלִים, וּלְנַחֵם אֲבֵלִים, לִקְבֹּר מֵתִים וְלִגְמִילוּת חֲסָדִים - הוֹלֵךְ.
בִּקֵּשׁ לֵילֵךְ לִדְבַר עֲבֵרָה, לִנְאֹף, וְלִרְצֹחַ, וְלִגְנוֹב - הוֹלֵךְ.
הַלָּלוּ שֶׁאֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ: הָעֵינַיִם וְהָאָזְנַיִם וְהַחֹטֶם.
הָעֵינַיִם כֵּיצַד? הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק, רָאָה עֲבֵרָה, אוֹ דָּבָר שֶׁהוּא מָאוּס בְּעֵינָיו, אוֹ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ בּוֹ חֵפֶץ לִרְאוֹת, אוֹ שִׁלְטוֹן שֶׁלֹּא הָיָה רְצוֹנוֹ לִרְאוֹתוֹ. מָה יַעֲשֶׂה? רוֹאֶה הוּא שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ.
הָאָזְנַיִם שׁוֹמְעוֹת חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין, אוֹ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ בּוֹ חֵפֶץ. מָה יַעֲשֶׂה? שׁוֹמֵעַ שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ.
הַחֹטֶם עָבַר בַּדֶּרֶךְ וְהֵרִיחַ תַּבְשִׁילִין טְמֵאִין, אוֹ רֵיחַ שֶׁל קְטֹרֶת עֲבוֹדַת עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, לֹא הָיָה רְצוֹנוֹ לְהָרִיחַ. מָה יַעֲשֶׂה? הֵרִיחַ בָּהֶם שֶׁלֹּא בְּטוֹבָתוֹ.
וּכְשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ, אַף אֵלּוּ שֶׁהֵן בִּרְשׁוּתוֹ אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ.
מִנַּיִן? מִמֹּשֶׁה, וּבִלְעָם, וְיוֹנָה, וְיִרְמְיָה וְיָרָבְעָם.
תנחומא
שאלתם של חז"ל "וְכִי לֹא עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא עַיִן וְאֹזֶן בִּלְבַד?" יכולה לקבל תשובה בסגנון פשט, תשובה כמו זו שכותב לנו מלבי"ם (רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר, מזרח אירופה, המאה ה-19):
"אזן שומעת ועין רואה, ה' עשה גם שניהם" - שני החושים האלה, שהם הראות והשמע, הם היותר עוזרים בהשגה, והאוזן קודם להעין, שתחילה יקבל בקבלה ובשמיעה, ואח"כ יראה בעיניו, ויתברר לו שהוא כן; שאם לא ישמע תחילה לא יבין מה שראה, ואחרי השמיעה והראיה יבין לדעת כמ"ש "שמעו שמוע, ואל תבינו, וראו, ראו, ואל תדעו", ועל זה אמר שה' עשה שני החושים האלה, וכן שעשה גם (את?) שניהם כי כל אחד מהם מוזר לחברו, וצריך האדם להשתמש בשני החושים האלה לכבוד עושם, שישמע דברי התורה והחכמה מפי חכמים, ויראה ויבחין מעשי ה' מצד הבחינה בברואים, כמ"ש "כי אראה שמיך" וכו'.
על פי מלבי"ם אלה שני החושים החשובים ביותר בתהליך ה'השגה' (אולי קליטה דרך החושים, ואחרי כן הבנה והמשגה) האנושי. מעניין שמלבי"ם סבור שקודם יש לשמוע ורק אחרי כן לראות, כדי להעמיק את ההשגה. יפה האמירה שלו, שכל אחד מהחושים האלה זר לרעהו, כלומר – שונה מחברו, ואי אפשר להסתפק רק באחד מהם. הוא גם מעלה על נס את חשיבות השימוש בשני האיברים האלה 'לכבוד עושם'.
חז"ל אינם עוסקים רק בפשט, והם מפליאים לדרוש על הטקסט המקראי. הם מציינים שלושה איברים שיש לו לאדם, שהם ברשותו, כלומר – שיש ביכולתו להחליט מתי להפעילם, ואלו הם הידיים, הפה והרגליים. אם ירצה, יפעילם לעשיית טוב, ואם ירצה – לעשיית רע. שלושה איברים אחרים יש לו לאדם, אך אין הם ממש ברשותו, כלומר – הם קולטים את המתרחש בסביבה גם כשהאדם לא החליט להפעילם, ואלו הם: העיניים, האוזניים והחוטם. האמת, יכול האדם לעצום עיניו מלראות דבר מה, אך אם הוא הולך בדרך ועיניו פקוחות, הוא יראה גם דברים שלא בחר לראותם. עבור הקליטה החזותית שפתנו מבחינה בין 'לראות' לבין 'להביט' או 'להסתכל'. בשני האחרונים מתרחשת החלטה לקלוט, ולא הקליטה הפסיבית של 'לראות'. עבור הקליטה האקוסטית שפתנו מבחינה בין 'לשמוע' ל'להאזין'. ללא אטמי אוזניים אנו קולטים קולות ללא הרף, ואין לנו יכולת לקלוט קולות מסוימים, כאשר לצידם מושמעים קולות נוספים, שאינם מעניינים אותנו. גם החוטם קולט ללא הרף (אם אין קורונה...), וזה אומר, שבמקום בו קיימים ריחות לא טובים, אין לנו ברירה אלא להריח, או לסתום את האף ולהתרחק.
ושוב, הדוגמאות שנותנים חז"ל עוסקות בהתלבטות המוסרית ובקושי שלנו להימנע משמיעת דברי בלע, להימנע מראיית מעשי זדון ומהרחת קטורת של עבודה זרה. מעניין שהאוזן השומעת והעין הרואה של הפסוק ממשלי – שתיהן שייכות לשלישיה השנייה, לאיברים ש'אינם ברשותנו'.
חז"ל מסיימים בכוחו הגדול של הקב"ה להוציא אף את השלישיה הפותחת מרשותו של אדם, והם מציינים חמש דוגמאות מקראיות שבהן התרחש הדבר, כמו בלעם, שרצה לקלל ומצא עצמו מברך. המדרש מסתיים בפירוט חמש הדוגמאות, אך אנו נקח אותן לרשותנו, לנסות ולנמק מדוע הם בחרו בְּמֹּשֶׁה, וּבִלְעָם, וְיוֹנָה, וְיִרְמְיָה וְיָרָבְעָם.