בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה דָּוִד רוֹעֶה אֶת הַצֹּאן הָלַךְ וּמָצָא אֶת הָרְאֵם יָשֵׁן בַּמִּדְבָּר, וְהָיָה סָבוּר בּוֹ שֶׁהוּא הַר – וְעָלָה עָלָיו וְהָיָה רוֹעֶה. נִנְעַר הָרְאֵם וְעָמַד, וְהָיָה דָּוִד רָכוּב עַל קַרְנָיו וּמַגִּיעַ עַד לַשָּׁמַיִם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר דָּוִד: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם אַתָּה מוֹרִידֵנִי מִן הָרְאֵם הַזֶּה אֲנִי בּוֹנֶה לְךָ הֵיכָל שֶׁל מֵאָה אַמָּה כְּקַרְנֵי רְאֵם. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? זִמֵּן לוֹ אַרְיֵה אֶחָד.כֵּוָן שֶׁרָאָה הָרְאֵם אֶת הָאַרְיֵה נִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ וְרָבַץ בְּפָנָיו, לְפִי שֶׁהָאַרְיֵה מֶלֶךְ עַל כָּל הַחַיּוֹת וְהַבְּהֵמוֹת. כֵּוָן שֶׁרָאָה דָּוִד אֶת הָאַרְיֵה נִתְיָרֵא הֵימֶנּוּ, זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צְבִי, קָפַץ הָאַרְיֵה אַחֲרָיו – וְדָוִד יָרַד וְהָלַךְ לוֹ. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי" (תהילים כב, כב).
(מדרש שוחר טוב)
מזמורי תהלים, על פי המסורת העתיקה, יוחסו כולם לדוד, בעקבות רבים מהם המתחילים במילים 'מזמור לדוד', מילים שיתכן שנוספו למזמורים על ידי עורכים המזוהים עם בית דוד. מכאן המשאלה למצוא במזמורים רמזים לאירועים מן הביוגרפיה של דוד, חלקם אירועים המוזכרים במקרא, ואחרים, כמו זה שלפנינו, תוספות מדמיונם היוצר של דרשנים מאוחרים.
ידוע כי בעבר הרחוק מאד היו אריות בארץ ישראל, אולי באזורים החמים שלה כמו בקעת הירדן. גם ראמים היו בה, ככל הנראה עד המאה ה-19, ולאחרונה טורחת רשות הטבע והגנים לאקלמם מחדש בנוף הטבעי של הנגב והערבה. עם זאת, הראם של חז"ל הוא חיה דמיונית בעלת ממדים ענקיים, בדומה לתנין המקראי, שהיה מין של מפלצת קדמונית. במסכת עבודה זרה נאמר על האל שבעת שבתו על כסא רחמים הוא יושב וזן את כל העולם כולו, מקרני ראמים עד ביצי כינים.
גדול כל כך היה הראם שפגש דוד הרועה במדבר, שכאשר ראהו דוד, סבור היה שהוא הר, ועלה עליו עם צאנו. הראם היה ישן, בדומה לדג הענק של רבה בר בר חנה, ורק כאשר התעורר וקם לעמוד על רגליו, הבין דוד לאיזו מצוקה נקלע. דוד אוחז בקרני הראם, המתרוממות עד לשמים! המצב המסוכן אליו נקלע דוד לא מנע ממנו למדוד את אורך קרניו של הראם, והוא העריך את האורך במאה אמה. וזה היה הרגע, על פי חז"ל, בו צץ במוחו של דוד, שעדיין לא חלם על מלוכה, הרעיון של הקמת מקדש לאלוהים, והוא הבטיח לאל שיבנה מקדש בגובה קרני הראם – מאה אמה.
אלוהים נעתר לתפילתו של דוד, וכדי להורידו מגב הראם הוא מעלה על הבמה גיבור אחר – אריה. הראם רובץ על הקרקע מפחד האריה, אך דוד מגלה כי נפל מהפח אל הפחת. גם הוא מפחד מהאריה. סוף טוב הכל טוב. הפעם מצרף אלוהים צבי למשחק. האריה פונה לרדוף אחר הצבי, טרף קל יותר מהראם הענק, ודוד יורד מעדנות אל הקרקע, וכל מה שנותר לו הוא לזכור את הבטחתו בעניין בניית המקדש, הבטחה, שעל פי התנ"ך לא ניתן לו לקיים.
ומאין נולד המדרש החביב הזה? מפסוק אחד בפרק כ"ב בתהלים: "הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי".
אלה לא בעלי החיים היחידים שחז"ל הפגישו עם דוד במדרשיהם היפים. במדרש אחר לומד דוד לקח, כאשר שני יצורים נחותים וחסרי תועלת, לדעתו, מצילים מאוחר יותר את חייו. אלה הצרעה והעכביש.