קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם, מָה עִנְיָנוֹ? שֶׁאוֹתוֹ קֵיסָר רוֹמָאֵי, שֶׁהָיָה שׂוֹנֵא אֶת הַיְּהוּדִים, אָמַר לָהֶם, לַחֲשׁוּבֵי הַמַּלְכוּת: מִי שֶׁעָלָה לוֹ בָּשָׂר מֵת בְּרַגְלוֹ, הַאִם יִקְטָעֶנָּה וְיִחְיֶה אוֹ יַנִּיחֶנָּה וְיִצְטַעֵר? אָמְרוּ לוֹ: יִקְטָעֶנָּה וְיִחְיֶה, וְהָיָה זֶה מֵעֵין מָשָׁל, שֶׁמּוּטָב לְהַשְׁמִיד אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם גּוֹרְמִים נֶזֶק לְמַלְכוּת.
אָמַר לָהֶם קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם: לֹא כְּדַאי הַדָּבָר, מִשְׁתֵּי סִבּוֹת: אַחַת, שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לָהֶם לְכֻלָּם לְהַשְׁמִידָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם" (זְכַרְיָה ב, י), וְיֵשׁ לִשְׁאוֹל: מָה אוֹמֵר פָּסוּק זֶה? אִם תֹּאמַר, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שֶׁפִּזֵּר אוֹתָם בְּאַרְבַּע רוּחוֹת, אִם כֵּן, זֶה הַכָּתוּב "כְּאַרְבַּע רוּחוֹת" לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהֵאָמֵר כָּךְ, אֶלָּא "לְאַרְבַּע רוּחוֹת" צָרִיךְ הָיָה לוֹ לוֹמַר! אֶלָּא הַכַּוָּנָה הִיא לוֹמַר: כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רוּחוֹת, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נִתַּן אֵפוֹא לְהַשְׁמִידָם. וְעוֹד סִבָּה, שֶׁאִם תַּעֲשֶׂה כֵּן, יִקְרְאוּ לְךָ 'מַלְכוּת קְטוּעָה', שֶׁאֶצְלְךָ אֵין יְהוּדִים, וּבִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים יֵשׁ.
אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר: לוֹמַר יָפֶה אָמַרְתָּ, וְאוּלָם כָּל מִי שֶׁמְּנַצֵּחַ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּוִכּוּחַ, מַשְׁלִיכִים אוֹתוֹ לְבֵית מָלֵא אֵפֶר, שֶׁיֵּחָנֵק שָׁם. כַּאֲשֶׁר הָיוּ אוֹחֲזִים אוֹתוֹ, וְהוֹלְכִים לְהוֹצִיאוֹ לַהוֹרֵג, אָמְרָה לוֹ לִקְטִיעָה הַהִיא מַטְרוֹנִיתָא (גְּבִירָה אַחַת): אוֹי לָהּ לָאֳנִיָּה, שֶׁהוֹלֶכֶת בְּלֹא לְשַׁלֵּם מֶכֶס, שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲבֹר! שֶׁרָמְזָה לוֹ שֶׁאֵינוֹ נִמּוֹל, וּלְפִיכָךְ אֵינוֹ בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם הַבָּא. הִתְכּוֹפֵף עַל רֹאשׁ עָרְלָתוֹ, קָטַע אוֹתָהּ, וְאָמַר: נָתַתִּי אֶת הַמֶּכֶס שֶׁלִּי, חָלַפְתִּי, וְעָבַרְתִּי. כַּאֲשֶׁר זָרְקוּ אוֹתוֹ לְאוֹתוֹ בַּיִת, אָמַר: כָּל נְכָסַי יִהְיוּ לר' עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו. נִשְׁאֲלָה הַשְּׁאֵלָה, כֵּיצַד יֵשׁ לְחַלֵּק אֶת הַיְּרֻשָּׁה. יָצָא ר' עֲקִיבָא, וְדָרַשׁ: נֶאֱמַר: "וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו" (שֵׁמוֹת כט, כח) - הַכַּוָּנָה הִיא מֶחֱצָה לְאַהֲרֹן וּמֶחֱצָה לְבָנָיו, וְאַף כָּאן, כִּוֵּן שֶׁהִזְכִּיר אֶת ר' עֲקִיבָא לְחוּד, יֵשׁ לְהָבִין שֶׁצִּוָּה לְחַלֵּק אֶת הַנְּכָסִים מֶחֱצָה לר' עֲקִיבָא וּמֶחֱצָה לַחֲבֵרָיו.
יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: קְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כְּשֶׁשָּׁמַע זֹאת, בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ לְעוֹלָם הַבָּא בְּשָׁעָה אַחַת כִּקְטִיעָה בַּר שָׁלוֹם, וְיֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ רַק בְּכַמָּה שָׁנִים שֶׁל עֲבוֹדָה.
בבלי עבודה זרה עפ"י שטיינזלץ
סיפורו המפתיע של קטיעא בר שלום מזכיר סיפור שמופיע בכתביו של דיו קסיוס על רומאי בשם טיטוס פלוויוס קלמנס, שהוצא להורג עם אשתו בשל אימוץ מנהגים יהודיים. טיטוס פלוויוס קלמנס היה קרוב משפחה של הקיסר דומיטיאנוס, אשר הוציאו להורג בשנת 95 לספ'.
על פי המדרש שלפנינו מדובר באחד הרומאים המקורבים לקיסר, המאתגר את הקיסר בדעה מנוגדת לדעתו. הקיסר מתייעץ עם שריו מה לעשות ביהודים, שהוא רואה בהם כאיבר מן הגוף, שאחז בו נמק, ושעל מנת להמשיך ולחיות יתכן שיש לקטוע אותו. קטיעא בר שלום, כך הוא קרוי על ידי חז"ל, מתנגד לרעיון הקטיעה האכזרי, ומציג שני נימוקים לדעתו: האחד – כי היהודים מפוזרים בכל הממלכה, וכי אי אפשר לה לממלכה בלעדיהם. השני – כי חיסול היהודים יעורר ביקורת מצד הממלכות השכנות לקיסרות הרומית.
הקיסר מפגין את עוצמתו ואת סמכותו, באומרו לקטיעא: יפה דיברת (ולכן היהודים לא יושמדו), אך מאחר והתנגדת לדברי הקיסר, אתה תוצא להורג.
בדרכו אל אותו בית מוזר, בו מוציאים להורג ע"י הטבעה באפר (האם ישנן עדויות נוספות לדרך יוצאת דופן זו של הריגה?), הוא עובר ליד מטרונית, גבירה רומית, המקוננת על גורלו בדברי משל: 'אוֹי לָהּ לָאֳנִיָּה, שֶׁהוֹלֶכֶת בְּלֹא לְשַׁלֵּם מֶכֶס, שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲבֹר!', ובזאת רומזת לו, כי ללא תשלום מכס בצורת ברית מילה, לא יוכל הנידון למוות לזכות לחיי עולם הבא, המזומנים ליהודים. מפתיע לשמוע דברים אלה מפי מטרונית רומית, שבעצמה אינה יהודיה, אך באגדה הכל אפשרי...
קטיעא אינו מהסס, ולפני מותו הוא מל את עצמו, וממשיך את משל המטרונית באומרו: 'נָתַתִּי אֶת הַמֶּכֶס שֶׁלִּי, חָלַפְתִּי, וְעָבַרְתִּי!'. בנוסף לכך הוא מצווה את כל נכסיו לר' עקיבא ולחבריו. סופה של אגדה זו קושר אותה לאגדה אחרת, המפרטת את מקורות עושרו של ר' עקיבא, והיא מופיעה בבבלי, מסכת נדרים.
אגדה דומה, ללא ציון שמו של הרומאי הצדיק, מופיעה בדברים רבה, וזה לשונה:
"וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דְּבָרִים, ד', ל') - אֵין לְךָ דָּבָר גָּדוֹל מִן הַתְּשׁוּבָה.
מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּרוֹמִי, [וְהֵם הָרַבָּנִים] ר"א, הוּא אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס; וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הוּא יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה; וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, הוּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּיַבְנֶה.
וְגָזְרוּ סְנַקְלִיטִין שֶׁל מֶלֶךְ לוֹמַר: "מִכָּאן וְעַד ל' יוֹם, לֹא יִהְיֶה בְּכָל הָעוֹלָם יְהוּדִי". וְהָיָה בִּסְנַקְלִיטִין שֶׁל מֶלֶךְ [סֵנָאטוֹר אֶחָד שֶׁהָיָה] יְרֵא שָׁמַיִם.
בָּא אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְגִלָּה לוֹ אֶת הַדָּבָר, וְהָיוּ רַבּוֹתֵינוּ מִצְטַעֲרִים הַרְבֵּה. אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ יְרֵא שָׁמַיִם: "אַל תִּצְטַעֲרוּ, מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל יְהוּדִים עוֹמֵד לָהֶם."
בְּסוֹף כ"ה יָמִים גִּלָּה לְאִשְׁתּוֹ אֶת הַדָּבָר. אָמְרָה לוֹ: "וַהֲרֵי שָׁלְמוּ!" אָמַר לָהּ: "עוֹד חֲמִשָּׁה יָמִים."
וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ צַדֶּקֶת מִמֶּנּוּ, [וְ]אָמְרָה לוֹ: "אֵין לְךָ טַבַּעַת?! מוֹץ אוֹתָהּ, וּמֻת! וּסְנַקְלִיטִין בָּטֵל עָלֶיךָ ל' יָמִים אֲחֵרִים, וְהַגְּזֵרָה עוֹבֶרֶת."
וְהָיָה לָהֶם מִנְהָג, שֶׁאִם גּוֹזְרִים גְּזֵרָה וְאֶחָד מֵהֶם מֵת, הֵם מְבַטְּלִים אֶת הַגְּזֵרָה. שָׁמַע לָהּ, וּמַץ אֶת טַבַּעְתּוֹ, וָמֵת.
שָׁמְעוּ רַבּוֹתֵינוּ וְעָלוּ אֵצֶל אִשְׁתּוֹ לְהַרְאוֹת לָהּ פָּנִים. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זֶה לָזֶה: "חֲבָל לַסְּפִינָה שֶׁהָלְכָה לָהּ, וְלֹא נָתְנָה הַמֶּכֶס!", כְּלוֹמַר הַצַּדִּיק הַזֶּה לֹא מָל [וְכָךְ אֵינוֹ נֶחְשָׁב לִיהוּדִי].
אָמְרָה לָהֶן אִשְׁתּוֹ: "יוֹדַעַת אֲנִי מָה אַתֶּם אוֹמְרִים. חַיֵּיכֶם, לֹא עָבְרָה הַסְּפִינָה עַד שֶׁנָּתְנָה מֶכֶס שֶׁלָּהּ."
מִיָּד נִכְנְסָה לְתוֹךְ הַקִּיטוֹן וְהוֹצִיאָהּ לָהֶן קֻפְסָה, שְׁהִיָּתָהּ בְּרִית מִילָה בְּתוֹכָהּ, וּסְמַרְטוּטִים מְלֵאִים דָּם נְתוּנִים עָלֶיהָ.
וְקָרְאוּ עָלָיו רַבּוֹתֵינוּ הַמִּקְרָא הַזֶּה: "נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ, עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, כִּי לֵאלֹהִים מָגִנֵּי אֶרֶץ, מְאֹד נַעֲלָה"