סוֹד בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת הָיָה עַל יְדֵי צִמְצוּמִים, כִּי הַבּוֹרֵא ב"ה שָׁלֵם בְּכָל הַמִּדּוֹת, שֶׁאֵין חָסֵר לוֹ שׁוּם דָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר, חָלִילָה וְחָס, שֶׁעַל יְדֵי שֶׁהָיָה חָסֵר הַדָּבָר הַהוּא, הֻצְרַךְ לִבְרֹא הָעוֹלָמוֹת. כְּמוֹ לְמָשָׁל הָאָדָם, שֶׁחָסֵר לוֹ אֵיזֶה דָּבָר, וְכָל זְמַן שֶׁאֵין לוֹ הַדָּבָר הַהוּא, נִקְרָא חָסֵר, וְאֵינוֹ נִקְרָא שָׁלֵם בִּשְׁלֵמוּת. זֶה בְּוַדַּאי לֹא יַעֲלֶה עַל לֵב שׁוּם בַּר שֵׂכֶל, ח"ו, לַחְשֹׁב כֵּן בְּבוֹרֵא ב"ה, שֶׁאֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ הָיָה, הֹוֶה וְיִהְיֶה שָׁוִין, וְאִם כֵּן, מָה שֶׁהוּא בְּיִהְיֶה - הָיָה גַּם כֵּן, בְּהָיָה, שֶׁהוּא קֹדֶם בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת, שֶׁהָיָה נִקְרָא שָׁלֵם בְּכָל הַשְּׁלֵמוּת, וְלֹא הֻצְרַךְ ח"ו מִצַּד עַצְמוֹ לִבְרִיאַת הָעוֹלָם, אַךְ כִּי מֵאַחַר שֶׁהוּא חַסְדָּן גָּדוֹל וְרַב חֶסֶד וְטוֹב, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תְּהִלִּים קמ"ה, ט'): "טוֹב ה' לַכֹּל", וּמִטֶּבַע הַטּוֹב לְהֵיטִיב, וְרָצָה בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם לְהֵיטִיב לַנִּבְרָאִים, וְשֶׁיַּכִּירוּ כֹּחַ מַלְכוּתוֹ, וְיִתְעַנְּגוּ מִזִּיו כְּבוֹדוֹ, וּלְכַוָּנָה זוֹ בָּרָא אֶת הָעוֹלָמוֹת.
מאור עינים לר' נחום מטשרנוביל
ההגות החסידית שואבת רעיונות מהמיסטיקה הקבלית. הצמצום הוא מושג העוסק בתהליך שקדם לבריאה, אשר במהלכו צמצמה האלוהות את עצמה, ובכך פינתה מקום, על מנת לאפשר קיום של מציאות מחוצה להּ, כפי שכתב רבי חיים ויטאל: "וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים ...והנה אז צמצם את עצמו אין סוף...".
מדוע היה האלוהים צריך לצמצם עצמו לפני שהחל בבריאת העולם? אותה שלמות אלוהית, עליה מדבר ר' נחום, מתקשרת לרעיון, שכבודו מלא עולם, כלומר – השלמות האלוהית היא גם זהותו של הבורא עם כל דבר הקיים ביקום (רואים את שפינוזה מציץ מאחורי הדלת?), ומשום כך – כדי לברוא משהו חדש, יש לפנות מקום.
על פי רעיון זה, של שלמות האל, לא יתכן, שהקב"ה ברא עולם, כי הוא היה חסר אותו, כי ללא עולם לא היה האלוהים שלם. ר' נחום מצביע על הבדל חשוב בין מעשה היצירה של הבורא לבין מעשי היצירה של בני אנוש. בן אדם יוצר דבר מה, חומרי או רוחני, משום שהוא מרגיש בחסרונו של אותו דבר. זוהי מהותו הבסיסית של היצור האנושי – אותה הרגשת חסר, הדוחפת אותו לפעול וליצור. זו חוויה אינסופית, משום שרגע לאחר שהאדם יצר את מה שהיה חסר לו, עולה בו חסר חדש, וחוזר חלילה. זו תכונה אנושית. היא יכולה להיות שלילית ומזיקה, כמו הרעב לממון, אך היא יכולה להיות חיובית ומועילה, כמו כל יצירה חומרית או רוחנית שאדם עמל ליצור.
אחד ממרכיבי החוויה האנושית היא המודעוּת של האדם לעבר, להווה ולעתיד. האדם זוכר את מה שהיה בעבר ואת מה שהשתנה עם הזמן בעקבות פעולותיו. על כן הוא מודע לאפשרויות שצופן לו העתיד. הוא דואג וחרד מפני התרחשויות עתידיות, העלולות לפגוע בו, והוא מתכנן את מעשיו כדי למונען, או כדי ליצור מציאות שתשפר את חייו בעתיד. תחושת החוסר של האדם מניעה אותו להשלים את החוסר הזה בעתיד. אצל אלוהים מתמזגים שלושת הזמנים לכלל שלמות אחת, ועל כן הוא שווה נפש לגבי ההבדלים בין העבר, ההווה והעתיד. הכל מתחבר אצלו לאחדות אחת.
אם כן, מדוע צמצם אלוהים את עצמו, וברא משהו חדש – את העולם? אם אלוהים אינו חסר דבר, יש להסביר את המניע לבריאה בדרך אחרת. אלוהים הוא טוב ומיטיב, והוא ברא את העולם עבור ברואיו, כך, מתוך רוחב לב אלוהי.
אבל דמות האלוהים, אשר יצרנו אנו, בני האדם, מושפעת מדימויים שֶׁדִּמִּינוּ את בני האנוש. טוב לבו של האל הוא אחד מדימויים אלה, אבל ר' נחום נופל בפח של עצמו, כשהוא מתאר מניע נוסף של האל – שהנבראים 'יַּכִּירוּ כֹּחַ מַלְכוּתוֹ, וְיִתְעַנְּגוּ מִזִּיו כְּבוֹדוֹ'. מבלי משים מעלה כאן ר' נחום אפשרות, שהאל בכל זאת היה חסר משהו – את הכרתם של הנבראים בכוח מלכותו. צורך זה, גם הוא שאוב ממה שאנו מכירים כתכונות שלנו, בני האנוש. גם כשאנחנו מיטיבים עם זולתנו בלי לבקש כל דבר בתמורה, אנו מפיקים סיפוק ממעשה הנתינה, כלומר אנו עונים על צורך או על חסר שלנו. יש בינינו, שלא יהיו מסופקים אם לא ישמעו דברי הכרה ותודה מפי אלה שהיטבנו עמם. לאחרים תספיק הידיעה, שמישהו מודה לנו בליבו, ויש בינינו, השואבים סיפוק מהאמונה, שאלוהים מעריך את טוב ליבנו.