אַל תַּאַצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר יֹאכְלוּם שָׁם סָס וְרָקָב, וְגַנָּבִים יַחְתְּרוּ, וְגָנָבוּ׃ אֲבָל תַּאַצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בַּשָׁמָיִם, אֲשֶׁר סָס וְרָקָב לֹא יֹאכְלוּם שָׁם, וְגַנָּבִים לֹא יַחְתְּרוּ, וְלֹא יִגְנֹבוּ׃ כִּי בִמְקוֹם אֲשֶׁר אוֹצַרְכֶם בּוֹ, שָׁם יִהְיֶה גַם לְבַבְכֶם׃ נֵר הַגּוּף – הָעָיִן, וְאִם עֵינְךָ תְמִימָה, כָּל גּוּפְךָ יֵאוֹר׃ וְאִם עֵינְךָ רָעָה, כָּל גּוּפְךָ יֶחְשָׁךְ, וְאִם יֶחְשַׁךְ הָאוֹר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ, מָה רַב הַחשֶׁךְ׃ לֹא יוּכַל אִישׁ לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדֹנִים, כִּי יִשְׂנָא אֶת הָאֶחָד, וְיֶאֱהַב אֶת הָאַחֵר, אוֹ יִדְבַּק בְּאֶחָד, וְיִבְזֶה אֶת הָאַחֵר. לֹא תּוּכְלוּ עֲבוֹד אֶת הָאֱלֹהִים וְאֶת הַמָּמוֹן׃ עַל כֵּן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אַל תִּדְאֲגוּ לְנַפְשְׁכֶם לֵאמֹר: מַה נֹּאכַל, וּמַה נִּשְׁתֶּה, וּלְגוּפְכֶם לֵאמֹר: מַה נִּלְבָּשׁ? הֲלֹא הַנֶּפֶשׁ הִיא יְקָרָה מִן הַמָּזוֹן, וְהַגּוּף יָקָר מִן הַמַּלְבּוּשׁ׃ הַבִּיטוּ אֶל עוֹף הַשָׁמַיִם, וּרְאוּ: הֵן לֹא יִזְרְעוּ, וְלֹא יִקְצְרוּ, וְלֹא יַאַסְפוּ לַאֲסָמִים, וַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמַיִם מְכַלְכֵּל אֹתָם, הֲלֹא אַתֶּם נַעֲלֵיתֶם עֲלֵיהֶם מְאֹד׃ וּמִי בָכֶָם בְּדַאֲגָתוֹ יוּכַל לְהוֹסִיף עַל קומָתוֹ אַמָּהּ אֶחָת? וְלִלְבוּשׁ לָמָּה תִדְאָגוּ? הִתְבּוֹנְנוּ נָא אֶל שׁוֹשַׁנֵּי הַשָּׂדֶה הַצֹּמְחוֹת׃ לֹא יַעַמְלוּ, וְלֹא יִטְווּ, וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם, כִּי גַם שְׁלֹמֹה בְּכָל הֲדָרוֹ לֹא הָיָה לָבוּשׁ כְּאַחַת מֵהֵנָּה׃ וְאִם כָּכָה מַלְבִּישׁ הָאֱלֹהִים אֶת חֲצִיר הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר הַיּוֹם צּמֵחַ, וּמָחָר יֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אַף כִּי אֶתְכֶם, קְטַנֵּי אֱמוּנָה׃ לָכֵן אַל תִּדְאֲגוּ לֵאמֹר: מַה נֹּאכַל, וּמַה נִּשְׁתֶּה, וּמַה נִּלְבָּשׁ? כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה מְבַקְשִׁים הַגּוֹיִים. הֲלֹא יֹדֵעַ אֲבִיכֶם, אֲשֶׁר בַּשָׁמַיִם, כִּי צְרִיכִים אַתֶּם לְכָל אֵלֶּה׃ אַךְ דִּרְשׂוּ בָרִאשׁוֹנָה אֶת מַלְכוּת אֱלֹהִים וְאֶת צִדְקָתוֹ, וְנוֹסַף לָכֶם כָּל אֵלֶּה׃ לָכֵן אַל תִּדְאֲגוּ לְיוֹם מָחָר, כִּי יוֹם מָחָר הוּא יִדְאַג לוֹ, וְדַיָּהּ לַצָּרָה בְּשַׁעְתָּה׃
הבשורה על פי מתי פרק ו'
פסוקים יפים אלה הם חלק מהדרשה על ההר, אותה נשא, על פי המסורת, ישוע בפני תלמידיו על הר האושר, אחד מהרי הגליל.
כמה רעיונות חשובים מופיעים בקטע זה.
הרעיון האחד הוא הניגוד הגדול שבין אוצרות החומר לאוצרות הרוח. אוצרות החומר, אותם עמלים בני האדם לאגור כל חייהם, אם מפחד מפני העתיד ואם מתאוות הנכסים והממון, אין שום דבר, היכול להבטיח את קיומם בחיי האדם, ואין להם כל משמעות לאחר מותו. אוצרות הרוח, או אוצרות השמים, הם החיבור לאלוהים, דעת האל ואהבת האל, והזוכה בהם ייהנה מטובם לנצח.
רעיון נוסף: העין היא נֵרוֹ של הגוף, ולמרות שהגוף, והעין כאיבר בגוף, הם חומר, העין מסמלת את הדרך בה מעבד האדם את חוויית העולם החיצון, ומכניסה כאוצר רוחני אל תוכו פנימה. אפשר להביט על העולם בעין טובה, ואפשר להביט עליו בעין חמדנית וצרה.
ועוד רעיון: עבודה לאל הממון, לאל החומר, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם עבודת האל. אלה שני אדונים, שלהם תביעות שונות מן האדם. חשיבה במושגים חומריים מתמקדת בדאגה מפני העתיד, שמא יחסר לנו מזון, מחסה, או לבוש. עבודת האל היא גם שִׂימַת ביטחוננו בו, שידאג לכל מחסורנו. הנחת הדאגה הזאת בצד והיפטרות ממנה מפנות את הנפש לחיבור אל האל. יש ברעיון זה דמיון כלשהו לחשיבה הבודהיסטית, המציעה לנו להשקיע פחות מחשבות על העבר ועל העתיד (וזה כולל גם את הדאגות מפני העתיד), ולהתמקד בחוויית ההווה, 'הכאן-ועכשיו'.
וכאן מופיע רעיון מעניין ומקורי, המציע לנו ללמוד מחייהן של חיות-הבר. אלה אינן יודעות לדאוג מפני העתיד, הן חיות בהווה, והאל מספק להן את צרכיהן, בלי שיעמלו עליהם יותר מדי. רעיון זה כבר אינו מתאים לתרבות האנושית – לא בימינו, ואפילו לא בימיו של ישוע, כשתרבות הציידים-לקטים היתה כבר עבר רחוק ולא רלוונטי. ועדיין, אפילו במציאות של ימינו, מתפתים אנשים לפעמים להסתמך על צדקה או על תקציבי מדינה, תוך הבעת אמונה, כי כל אלה ניתנים להם בחסדי האל.
מִסְפַּר סיפורים בברית החדשה מְגַבִּים את דברי ישוע במעשי ניסים של האכלת עם גדול ורעב, ניסים שחולל ישוע בחסדי האל. ספרו זאת לתושבי אפריקה הגוועים ברעב בשנות הבצורת הארוכות של דורנו...
האם בשירו של ע. הלל, שיר ילדים תמים לכאורה, מהדהדת הדרשה על ההר?
שְׁתֵּי אֲוָזוֹת
שָׁאֲלוּ זוֹ לָזֹאת:
"מָה נִשְׁתֶּה
וּמָה נֹאכַל?"
וְהַשּׁוּעָל
כְּלוּם לֹא שָׁאַל
וְכָל הַיּוֹם שָׁתָה וְאָכַל.