כְּשֶׁחָלָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, לַמְּדֵנוּ אָרְחוֹת חַיִּים, וְנִזְכֶּה בָּהֶם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חַבְרֵיכֶם, וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם עוֹמְדִים, וּמִנְעוּ בְּנֵיכֶם מִן הַהִגָּיוֹן, וְהוֹשִׁיבוּם בֵּין בִּרְכֵּי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וּבִשְׁבִיל כָּךְ תִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
וּכְשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, הִתְחִיל לִבְכּוֹת. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לָהֶם: אִלּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתִי, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר, שֶׁאִם כָּעַס עָלַי, אֵין כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם, וְאִם אוֹסְרֵנִי, אֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי, אֵין מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם, וַאֲנִי יָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים וּלְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיִיתִי בּוֹכֶה. וְעַכְשָׁיו שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתִי לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם (לעד) [לְעוֹלָם] וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי, כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם. וְאִם אוֹסְרֵנִי, אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם, וְאִם מְמִיתֵנִי, מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם. וְאֵין אֲנִי יָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים וּלְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי שְׁנֵי דְּרָכִים, אֶחָד שֶׁל גֵּיהִנּוֹם וְאֶחָד שֶׁל גַּן־עֵדֶן, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן מוֹלִיכִין אוֹתִי, וְלֹא אֶבְכֶּה?! אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, בָּרְכֵנוּ. אָמַר לָהֶם: יְהִי רָצוֹן, שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר־וָדָם.
ברכות
שני מדרשים מספרים לנו על צוואתם הרוחנית של חכמים שהושמעה באוזני תלמידיהם. תלמידיו של ר' אליעזר פונים אליו בבקשה שילמדם אורחות חיים, כלומר יתן להם בתימצות את העיקר שבעיקר, שידריך אותם לחיים נכונים, כאלה שגם יזכו אותם בעולם הבא. ר' אליעזר נענה להם, ופרש בפניהם את משנתו, המתומצתת בשלושה עיקרים:
א. "הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חַבְרֵיכֶם". מה שמעניין בהנחיה זו היא שהיא הראשונה, מה שמעיד על חשיבותה. הזהירות בכבוד הזולת יש בה כדי לטפח גם את הענווה האישית שלך, וגם לשמור על קיום קשר ההשפעה של אחרים עליך. אם תשמור על כבוד חברך, יש לך סיכוי טוב להמשיך ללמוד ולהתפתח.
ב. "וּכְשֶׁאַתֶּם מִתְפַּלְּלִים, דְּעוּ לִפְנֵי מִי אַתֶּם עוֹמְדִים". תפילה היא פניה ישירה ואינטימית אל האלוהים. איכות זו נשמרת על פי רוב רק בתפילת תחנון, כזו שאינה מודפסת בסידור התפילות, אלא באה ישר מהלב. כשאנו מתפללים עם סידורים ביד, וחוזרים על נוסח קבוע של תפילה שלמדנו לפני זמן רב, קיימת תמיד הסכנה של אוטומציה, של דקלום נוסח התפילה בעוד הדעת מוסחת לעניינים אחרים. אם נזכור לפני מי אנו עומדים, נוכל לשוות לתפילה זו את איכות תפילת התחנון.
ג. "וּמִנְעוּ בְּנֵיכֶם מִן הַהִגָּיוֹן, וְהוֹשִׁיבוּם בֵּין בִּרְכֵּי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים". מהו אותו 'היגיון' – על כך תהו מפרשים רבים, והציעו תשובות שונות מאד. היו שסברו שמדובר בשיחה בטלה, במקרא נטו, או בענייני דקדוק לשוני טכני. הצעה נוספת אומרת שהמילה 'היגיון' רומזת ללוגיקה, אותו ענף פילוסופי שקיבלנו מתרבות יוון. הנה דבריו של יעב"ץ הכלולים בשו"ת:
... ללכת אחרי ההבל והשגיון, לבלות זמן במלאכת ההיגיון, שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא נשתמשו בה אבותינו ורז"ל כלל. ולפי פשוטו של דבר נראה שכיוונו לזה במה שנאמר 'ומנעו בניכם מן ההגיון', ולא תִּראה לחכם מחכמי האמת שאיבד זמנו בה. אך הרמב"ם ז"ל, הוא לבדו מצינו, שהעמיק עיונו בה, הפליא עצה, הגדיל תושיה בספרו 'המורה'.
בצד ההערכה הרבה לרמב"ם, שהפליא עצה בספרו 'מורה נבוכים', שהוא ספר פילוסופי בהשראת הפילוסופים היווניים הגדולים, אומר יעב"ץ, שאין צורך בעיסוק פילוסופי במקורותינו, ושאבותינו וחז"לינו לא השתמשו בפילוסופיה. אולי הכוונה היא, שזה עיסוק ליחידי סגולה כמו הרמב"ם, וכי ניתן ללמוד תורה הרבה בלי להזדקק לפילוסופיה.
מרחק זמנים רב מבדיל בין ר' אליעזר, בן תקופת המשנה, לבין הרמב"ם, איש ימי הביניים. את הסיבה לדברי ר' אליעזר ניתן לייחס, אולי, לרגישות הרבה שגילו חז"ל להשפעות התרבות היוונית (עבודת אלילים ואיסורים על פולחן יהודי מצד השלטון ההלניסטי- רמי). את הרגישות הזו הורישו חז"ל גם לדורות הבאים, ומשהו מזה מטפח עדיין את האשליה של יהודים מסוימים אפילו בימינו – האשליה שתרבות ישראל היתה תמיד נקייה מהשפעות זרות.
את המדרש הראשון נסיים בהערה לגבי מטרת העל אליה חותרים תלמידיו של ר' אליעזר – הזכייה בחיי עולם הבא. אני מתקשה להזדהות עם המניע הזה לחיים מוסריים, ומעדיף מניעים אחרים.
המדרש השני, על שעת מותו של רבן יוחנן בן זכאי, עוסק במשהו אחר לגמרי – באימת ההתייצבות לפני האל ברגע המוות. רבן יוחנן בוכה על ערש דווי בשל הפחד הגדול שתוקף אותו. הוא התנסה בחייו במורא מלכות של בשר ודם, והחזיק ברעיון, שכעס השררה, ואפילו העונש שהמלכות הזאת יכולה להטיל עליו – אין בהם נצח, וכמו כל דבר בחיים – הם בני חלוף; אולם משפטו של האל, ואם יכעס – הרי שכעסו על אורח חייו של רבן יוחנן הוא כעס נצחי, ומזה חרד ר' יוחנן. הוא מחזיק ברעיון של גן-עדן וגיהנום, ומפחד מאד מה יהיה עליו, אם יישלח לגיהנום.
אבל התלמידים לא מסתפקים בהסברו של האיש המוטל על ערש דווי. הוא מורם הנערץ, ורגע פטירתו מתאים מאין כמוהו לבקש ממנו עוד פעם אחת ברכה. חשיבות הברכה של הנוטה למות מוכרת לנו עוד מהתורה (ראו ברכת יעקב). רבן יוחנן מברך אותם בקצרה: "יְהִי רָצוֹן, שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם כְּמוֹרָא בָּשָׂר־וָדָם". ברכה זו מתייחסת ישירות לרגש הפחד הגדול האופף אותו, ושעליו סיפר לתלמידיו, ואנו נעשה בה שינוי קל, בהוספת מילה אחת: " יְהִי רָצוֹן, שֶׁיְּהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם לְפָחוֹת כְּמוֹרָא בָּשָׂר־וָדָם".